יין

“שבע-עשרה, הא! אמר האגריד כשקיבל כוס יין בגודל דלי מפרד. שש שנים בדיוק מאז שנפגשנו, הארי, זוכר?”

“הכתיבה של כמה אנשים היא כמו גשר עצום שנושא אותך מעל הדברים הרבים ששורטים וקורעים. יין הנצח”

“אף על פי כן, עולמנו של השפע, עם ימים של יין והרים של לחם, בקושי התברר כמקום התוסס שדמיינו אבותינו בשנות הרעב של ימי הביניים. המוחות המבריקים ביותר מבלים את חייהם המקצועיים בפישוט או בהאצה של תפקודים של בנאליות בלתי סבירה. מהנדסים כותבים עבודות על מהירויותיהן של מכונות סריקה, ויועצים מקדישים את הקריירות שלהם ליישום חיסכונות זעירים בתנועותיהם של מסדרי מדפים ומפעילי מלגזות. המריבות המושפעות מאלכוהול שפורצות בעיירות שוק בערבי שבת הן תסמינים צפויים של הזעם על כליאתנו. הן תזכורת למחיר שאנו משלמים על כניעותנו היומיומית לפני מזבחות הזהירות והסדר — ולזעם המצטבר בדממה מתחת לפני שטח ייחודי של ציות לחוק ושל היענות.”

“לגימה אחת מן היין הזה ואתה תשתגע משכרות. אתה תסיר את המסכות שלך ותקרע את בגדיך — ותהרוס כל מה שמפריד בינך לבין האהוב. ברגע שתטעם את פרי הגפן הזאת, תגורש מן העיר של עצמך. אתה תשכח את העולם. אתה תשכח את עצמך. אני אומר לך: אתה תהפוך למשוגע המשוטט ברחובות ומחפש את האהוב ברגע שתשתה את יין האהבה הזה.”

“אני מבקש מכם, אל תתאהבו בי, כי אני שקרן יותר מנדרים שנשבעים ביין.”

“אבל זכור, נער, שמעשה טוב יכול לפעמים להיות עוצמתי כמו חרב.”

“אל תנהג במכונית בחלום, שאם לא כן לא תנהג בה על פני האדמה. אל תאחל להיות, שאם לא כן לא תהיה. אל תתחבר עם טיפשים, שאם לא כן אבותיך יושפלו. אל תהיה מכור ליין, שאם לא כן הכיס שלך יהיה ריק. אל תהיה שיכור, שאם לא כן תותקף.”

“הו, רוח היין הבלתי נראית, אם אין לך שם להיקרא בו, הרשה לנו לקרוא לך שטן.”

“האל הפך מים ליין. כל מה שאני מציעה הוא נסיעה למכולת.”

“אפשר להגדיר אדם שאינו איש ספר כאדם שקורא ספרים פעם אחת בלבד. . . . איננו נהנים מסיפור במלואו בקריאה הראשונה. רק לאחר שהסקרנות, תאוות הסיפור הטהורה, קיבלה את מנתה והושכבה לישון, אנו פנויים להתענג על היופי האמיתי. עד אז, זה דומה לבזבוז יין משובח על צימאון טבעי רעבתני שרק רוצה רטיבות קרה.”

“יכולת לשבת שם כל היום ולשתות קפה והם לעולם לא ביקשו ממך לעזוב, לא משנה כמה רע נראית. הם רק ביקשו מהבטלנים לא להביא את היין שלהם ולשתות אותו שם. מקומות כאלה נתנו לך תקווה כשלא הייתה הרבה תקווה.”

“ויצחקו כל העדה ויבכו ובתוך שמחתם ובכים קם קול המזמר היפה ככסף וכזהב ונשקטו כל האנשים וישיר להם עתה בלשן האלף ועתה בדברי המזרח עד שנפצעו לבבתם בדברים עצומים ונשפכו והשמח”

“בפעמים מסוימות, כל מה שאתה צריך זה בקבוק יין יקר וישן, קטע מוזיקה מתוקת-קול שמגיע מהרקע, וספר טוב כדי לבלות את כל הלילה בשמחה מיסטית!”

“אומרים כיום שהאמונה נושאת עם הנעורים, ומספקת להם כנפי פרפר, אך אני חושב שהאמונה היא מתנת הסוף שניתנת לאדם, והמתנה היחידה שאינה ניתנת לנעורים. הנעורים הם תקופת השיא בה יכול אדם להיות לירי, דתי, שירתי; אך הנעורים הם גם התקופה בה יכול אדם להיות חסר תקווה. סוף כל פרק הוא סוף העולם. אך הכוח להאמין בכל דבר, ידיעת הנפש ששרדה את מסעותיה, שההשראה הגדולה מגיעה לגיל הביניים; אלה השמרו את היין הטוב עד סוף. זהו מהגברים הזקנים צריכות לפרוץ כנפי הפרפר.”

“אתה עולמי. בעולם חסר האהבה הזה, אתה אהבתי האינסופית. אהובי! בעולם הזה של עצב, אתה אושרי. אהובי! בעולם הזה של צער, אתה מקור שמחתי. אהובי! בעולם הזה של כאב, אתה יין הבציר שלי. אהובי! בתוך הכיעור, אתה יופיי. אהובי! בתוך ההונאה, אתה אמוני. אהובי! בתוך החשכה, אתה אור ההכוונה שלי. הו אהובי! בעולם חסר האהבה הזה, אתה עולמי.”

“כתיבה היא משהו שאתה לא יודע איך לעשות. אתה מתיישב, וזה משהו שקורה, או שאולי לא קורה. אז איך אפשר ללמד מישהו איך לכתוב? זה מעבר לי, כי אתה בעצמך אפילו לא יודע אם תצליח. אני תמיד מודאג, טוב, אתה יודע, בכל פעם שאני עולה למעלה עם בקבוק היין שלי. לפעמים אני אשב ליד מכונת הכתיבה הזאת רבע שעה, אתה יודע. אני לא עולה לשם כדי לכתוב. מכונת הכתיבה נמצאת שם למעלה. אם זה לא מתחיל לזוז, אני אומר, טוב, זה יכול להיות הלילה שבו אני אאכל אבק.”

“שוב השתכרתי. אתה יין כה עז, ידידי. כדי להימלט מתסמיני הגמילה שלך, מחר אשתה לשוכרה. אוי, מדוע גרמת לי לאהוב? הייתי מודע, בהכרה ובשפיות לפני כן. אני חולה בגלל האשליה הזאת. השטן מתעתע בי יותר ויותר. הייתי נבל שניגנת בו ללא רבב כרצונך. הפרטיטורה שלך, שירת הזמיר שבתוך התווים שהולחנו כדי לכלוא אותי ולתת לי כנפיים. הו, לו רק יכלו לשמוע איך היא שרה! כעת אני צמא עד מאוד. מיתרי נותרו ללא מגע. אינך עוד נווה מדבר, ידידי, אלא תעתוע העומד במהרה להסתיים.”

“קרים היו השפתיים, ואף על פי כן הוא נישק אותן. מלוח היה דבש השיער, ואף על פי כן הוא טעם אותו בשמחה מרה. הוא נישק את העפעפיים העצומים, והרסס הפראי שנח על גביעיהם היה מלוח פחות מדמעותיו. ולפני הדבר המת הוא התוודה. אל קונכיות אוזניו הוא יצק את היין החריף של סיפורו. הוא הניח את הידיים הקטנות סביב צווארו, ובאצבעותיו נגע בקנה הדק של הגרון. מרה, מרה הייתה שמחתו, ומלאה שמחה מוזרה הייתה כאבו.”

“עצמאות היא משקה משכר, ואם שותים אותו בנעורים, הוא יכול להשפיע על המוח באותו אופן שבו משפיע יין צעיר. אין זה משנה שטעמו אינו תמיד מושך. הוא ממכר, ועם כל לגימה רוצים עוד.”

“אוהבי השפה יודעים שיש שם לכל פחד. פוחד ממזון? אז יש לך איטופוביה. חושש מטיסה ברכבת? סובלים מסידרודרומופוביה. חושש ממתחילתה של חמותך? זה פנתרפוביה, ואילו פחד מפני שמן ארכיד מתקשה בלעיסה ודבק בקרום הפה הוא ארכיבוטירופוביה. ויש עוד פחד אחד, של פרנקלין דלאנו רוזוולט: פחד מהפחד עצמו, או פובופוביה.”