“אכן, הלוואי שלא עשיתי אלף נוספים. גם עכשיו אני מקלל את היום — ואף על פי כן, אני חושב, מעטים באים בגבול קללתי — שבהם לא עשיתי איזו רעה נוראה, כגון להרוג אדם, או לתכנן את מותו, לאנוס נערה, או לרקום את הדרך לעשות זאת, להאשים איזה חף מפשע ולהישבע לשקר, להטיל איבה קטלנית בין שני ידידים, לגרום לבהמותיהם של עניים לשבור את מפרקתן; להצית אסמים וערימות חציר בלילה, ולצוות על בעליהם לכבותם בדמעותיהם. פעמים רבות חפרתי גופות מן הקברים, והעמדתי אותן זקופות על סף דלתותיהם של ידידיהן היקרים, דווקא כשכמעט נשכחו צעריהם; ועל עורן, כמו על קליפת עצים, חרטתי בסכיני באותיות רומיות: "אל ינבול צערכם, אף כי אני מת." נו, עשיתי אלף מעשים נוראים כאלה ברצון כשם שאדם הורג זבוב, ואין דבר שמצער אותי באמת מלבב אלא שאיני יכול לעשות עוד עשרת אלפים נוספים.”
ויליאם שייקספיר