כריסטופר היצ'נס

“אמור "טורונטו" או "אונטריו", והאסוציאציות המיידיות שעולות הן עם גרסה מעט תפלה יותר של צפון אמריקה: ארצות הברית עם משטר רווחה ונימוסי רחוב מנומסים יותר, ועם דמותה המרגיעה בנוסף של המלכה אליזבת על המטבע.”

“איזו דרך טובה יותר עבור מעמד שלטוני לתבוע ולשמר את השלטון מאשר להציג את עצמו כמגן האומה.”

“אני אוהב את זה כשמוסלמים יוצאים למלחמה זה עם זה, כמו שאני אוהב את זה כשהנוצרים עושים זאת, כי זה מראה שאין דבר כזה העולם הנוצרי והעולם האסלאמי. זה הכול שטויות.”

“הרדיקליות האמיתית היחידה בזמננו תבוא, כפי שתמיד באה, מאנשים שמתעקשים לחשוב בעצמם ושדוחים חשיבת-מפלגה.”

“בדיחה ישנה מספרת על פרופסור מאוקספורד שפוגש סטודנט אמריקאי לשעבר ושואל אותו במה הוא עוסק בימים אלה. ״הדיסרטציה שלי עוסקת בהישרדותה של מערכת המעמדות בארצות הברית.״ ״אה, באמת, זה מעניין: לא חשבו שיש מערכת מעמדות בארצות הברית.״ ״אף אחד לא חושב כך. ככה היא שורדת.״”

“אני אפילו לא אוהב להראות את הדברים שלי למו"לים ולעורכים במיוחד.”

“הערה על השפה. היו חשדנים אפילו יותר מכפי שרק אמרתי לכם להיות, כלפי כל מי שמשתמש במונח "אנחנו" או "אותנו" בלי רשותכם. זוהי צורה נוספת של גיוס סמוי, שנועדה לרמוז ש"אנחנו" כולנו מסכימים על "האינטרסים" והזהות שלנו. סמכותנים פופוליסטים מנסים להגניב זאת על פניכם; כך גם כמה סוגים של מבקרי ספרות ("הרגישויות שלנו זועמות...") תמיד שאלו מי הוא ה"אנחנו" הזה; לא פעם מדובר בניסיון להבריח שבטיות דרך המכס. דמות אבסורדית אך מרושעת בשם רון "מאולאנה" קארנגה — האיש שנתן לנו את האיבוניקס ואת קוואנזה, ועוד שלל הבלים לאומניים פולקלוריסטיים — ניהל פעם כת פוליטית בשם "US". הסיסמה שלה — קליטה באופן מוזר וגם אנאלפביתית — הייתה "Wherever US is, We are." התברר שהיא מומנה בסתר בידי ה-FBI, אף שזה לא כל העניין בסיפור. ג'וזף הלר ידע כיצד הצורך להשתייך, והצורך בביטחון, יכולים לגרום לאנשים לקבל תנאים קטלניים וטיפשיים, ואז לנהוג כאילו הם הטילו אותם על עצמם.”

“אני אינני נמנה עם אלה הסבורים — כפי שמיוחס לאובמה שהוא סבור — כי פתרון שאלת המדינה הפלסטינית יביא לקץ הטינה המוסלמית כלפי ארצות הברית. (אגב, אם הוא אכן סבור כך, הרי שהאפתיה והאימפוטנציה שלו לנוכח התחבולות הכפולות העקביות של נתניהו הן אף יותר מגונות.) לפנאטים האסלאמיסטים יש סדר יום משלהם, וכמו במקרה של חמאס ושל תומכיו האיראניים, הם כבר הוכיחו כי לא פחות מהשמדת ישראל והסרת ההשפעה האמריקאית מן האזור עשויים אולי לספק אותם. לא, יותר נכון לומר שהצדק — ומולדת לפלסטינים — הם מטרה טובה והכרחית כשלעצמה. זו גם אחריות משפטית ומוסרית מיוחדת של ארצות הברית, אשר הכריזה כמה פעמים כי תוצאה של שתי מדינות היא יעדה.”

“כשם שה־O.K. הצנוע, העניו והמסכים הדיח את ה־Yes הנחרץ יותר, כך ההתכווצות הקלה, ההיסוס והקירוב של like הם לעזר לצעירים הנאבקים לנווט בין שרטוני הזהות האתנית, הרחוב והתקינות הכללית.”

“לדוגמה בשלטון יש אכן מרכיב מצמרר ייחודי שאינו מתגלה בשלטון, מחריד ככל שיהיה, המופעל למען תכליתו המסורתית בלבד”

“מוקדם או מאוחר, כל שיחה בין זרים בפיונגיאנג מגיעה לנושא אחד שאין לו תשובה. האם המקומיים באמת מאמינים למה שאומרים להם, והאם הם באמת מעריצים את 'האיש השמן' והקטן? ביקרתי ככותב בכמה מדינות סמכותניות וטוטליטריות, ובדרך כלל השאלה עונה על עצמה. מישהו בבית קפה זורק הערה. גרפיטי אירוני נמרח בשירותי גברים. איזו קבוצה באוניברסיטה מפיצה פלייר מאולתר. הקרחון מתחיל להפשיר; בדיחה עוברת מפה לאוזן והמשטר שנראה בלתי ניתן להזזה פתאום נראה פגיע ומגוחך. אבל קשה מאוד להסביר עד כמה צפון קוריאה פשוט לא כזאת. דרום קוריאנים שנפגשו עם בני משפחה אבודים אחרי ההתקרבות ביוני נדהמו מהדרך שבה קרוביהם הצפון-קוריאנים הרזים והמרופטים היללו את 'האיש השמן' והקטן. כמובן שהם נבחרו בקפידה, אבל הם נצמדו לגרסה הרשמית. יש סיבה אפשרית לקיום של רמת הכחשה כזאת, שנתמכת בדרגה בלתי נתפסת של מעקב ושטיפת מוח. אזרח צפון קוריאני שהיה מחליט שהכל שקר ובזבוז זמן, היה צריך להתמודד עם העובדה שגם החיים שלו היו שקר ובזבוז זמן. סצנות האבל ההיסטרי כש'האיש השמן' מת לא היו כולן מזויפות; ייתכן שתתרחש התמוטטות עצבים קולקטיבית אם פתאום יוכרז שהמנהיג הדגול היה נוכל פטפטן ויהיר. תארו לעצמכם, אם תרצו, דה-פרוגרמינג פתאומי של יותר מ-20 מיליון איש, שמקבלים פתאום הודעה שהכל היה בדיחה אכזרית ושכבר אין מי שיגיד להם מה לעשות. לא יהיה מספיק מיץ מורעל לכולם. תהיתי לעתים קרובות איך המדריכים שלי הצליחו לשמור על פנים רציניות. פנסי הרחוב כבויים בכל פיונגיאנג - העיר המועדפת במדינה - בכל לילה. והבניין הבולט ביותר בקו הרקיע, בעיר שמחויבת לעודף ארכיטקטוני היסטרי, הוא מלון ריוגיונג. הוא בן 105 קומות, ומרחוק נראה כמו גרסה מוגדלת וגרוטסקית של הפירמידה בטרנסאמריקה בסן פרנסיסקו (או כמו טיל ענק ומסורבל על כן שיגור). המנוף בראשו לא זז כבר שנים; זו חורבה גרנדיוזית שלא הושלמה. 'בבנייה', אומרים המדריכים בלי שמץ של אירוניה. אני מניח שהם פשוט מחזיקים שני ספרי חשבונות בראש וחיים עם הסתירה לעת עתה.”

“הספרות, ולא הכתובים, היא שמזינה את הנפש, ו—מכיוון שאין מטפורה אחרת—גם את הנשמה.”

“המלחמה ההיא [המלחמה בבוסניה] בתחילת שנות התשעים שינתה בשבילי הרבה. מעולם לא חשבתי שאזכה לראות, באירופה, חזרה מלאה של מחנות מעצר, רצח המוני של אזרחים, והשבה של העינויים והאונס כמעשי מדיניות. ולא ציפיתי שכל כך הרבה מחבריי יהיו אדישים — או אפילו ייקחו את הצד של הפשיסטים. זו הייתה תקופה שבה הרבה אנשים בשמאל אמרו: "אל תתערבו, רק נחמיר את המצב" או "אל תתערבו, זה עלול לערער את היציבות באזור". ואני חשבתי — ערעור היציבות של משטרים פשיסטיים הוא דבר טוב. מדוע שהשמאל יטרח לגבי היציבות של משטרים לא דמוקרטיים? האם לא היה זה דבר טוב לערער את יציבות משטרו של הגנרל פרנקו? זו הייתה תקופה שבה השמאל נקט בעיקר בעמדה שמרנית, של שמירת הסטטוס קוו — להשאיר את הבלקן בשקט, להשאיר את מילושביץ' בשקט, לא לעשות דבר. ושמרנות כזאת יכולה בקלות להתגלגל לתמיכה ממשית בתוקפים. שמרנות בנוסח ויימאר יכולה בקלות להתגלגל אל הסוציאליזם הלאומי. כך יצא שאנשים כמו אד הרמן, שותפו של נועם חומסקי לכתיבה, עברו מ"לא לעשות דבר בבלקן" לתמיכה ממשית במילושביץ', הכוח הריאקציוני ביותר באזור. אז התחלתי לראשונה למצוא את עצמי באותו צד עם הניאו-שמרנים. חתמתי על עצומות בעד פעולה בבוסניה, והייתי מביט למטה ברשימת השמות וממשיך למצוא שם את ריצ'רד פרל. שם את פול וולפוביץ. זה נראה לי מעניין. האנשים האלה אמרו שחייבים לפעול. קודם לכן נמנעתי מהם כמו ממגפה, במיוחד בגלל מה שאמרו על הגנרל שרון ועל ניקרגואה. אבל איש לא יכול היה לטעון שהם מתעניינים בנפט בבלקן, או בצרכים אסטרטגיים, והאנשים שניסו לטעון זאת — כמו חומסקי — נראו מגוחכים. אז עכשיו זה עניין אותי.”

“לא הצלחתי לגלות אם קיים בצרפתית מקבילה מדויקת לביטוי האנגלו-אמריקאי הנפוץ "killing time". זהו ביטוי גס וקליל מאוד, כשחושבים עליו לרגע, בהתחשב בכך שהזמן, אחרי הכול, הוא זה שהורג אותנו.”

“התנ״ך אולי, ואכן אכן, מכיל היתר לסחר בבני אדם, לטיהור אתני, לעבדות, למחיר כלה ולשחיטה חסרת הבחנה, אבל איננו כבולים לשום דבר ממנו משום שהוא הורכב בידי יונקים אנושיים גסים וחסרי תרבות.”

“כל מאמר וכל ביקורת וכל ספר שפרסמתי אי־פעם היו פנייה אל האדם או אל האנשים שאיתם הייתי צריך לדבר לפני שהעזתי לכתוב אותו. אני לעולם איני משגר שום חיבורון קטן בלי התקווה — והפחד, משום שהמפגש עלול להיות גם מביך — שאקבל מכתב שייפתח ב״מר היצ'נס היקר, נראה שאינך מודע לכך ש…״. במובן הזה, מחברוּת היא שיתופית עם ״הקורא״. ואין מה לעשות: אתה מגלה רק מה שהיית צריך לדעת על ידי העמדת פנים שאתה כבר יודע לפחות חלק ממנו. לא משנה עד כמה מעורפל או אזוטרי או סתום עשוי להיות מקום הפרסום שלך: איזה חוק מתוק מבטיח שהאדם שהיה צריך לבחון את עבודתך אכן יעשה זאת בסופו של דבר.”

“אני לא מקנא, וגם לא רוחש הרבה כבוד, לאנשים שהפכו לפוליטיים לחלוטין.”

“הטוטליטרי, בעיניי, הוא האויב — זה שהוא מוחלט, זה שרוצה שליטה על תוכו של ראשך, לא רק על מעשיך ועל המיסים שלך.”

“כשאני אלך בפעם הבאה למרפאה ואשב עם צינור בזרועי ואצפה ברעל נכנס, אני נמצא בעמדה של פסיביות מוחלטת. זה לא מרגיש כמו להילחם בכלל; זה פשוט מרגיש כמו להיכנע.”

“אלימה, חסרת היגיון, לא סובלנית; דוגלת בגזענות, שבטיות וקנאות; מטפחת בורות, עוינת כלפי חקירה חופשית, מבזה נשים ומשעבדת ילדים: לדת צריך להיות משקל כבד על המצפון שלה." ~ "God Is Not Great”