“המלחמה ההיא [המלחמה בבוסניה] בתחילת שנות התשעים שינתה בשבילי הרבה. מעולם לא חשבתי שאזכה לראות, באירופה, חזרה מלאה של מחנות מעצר, רצח המוני של אזרחים, והשבה של העינויים והאונס כמעשי מדיניות. ולא ציפיתי שכל כך הרבה מחבריי יהיו אדישים — או אפילו ייקחו את הצד של הפשיסטים. זו הייתה תקופה שבה הרבה אנשים בשמאל אמרו: "אל תתערבו, רק נחמיר את המצב" או "אל תתערבו, זה עלול לערער את היציבות באזור". ואני חשבתי — ערעור היציבות של משטרים פשיסטיים הוא דבר טוב. מדוע שהשמאל יטרח לגבי היציבות של משטרים לא דמוקרטיים? האם לא היה זה דבר טוב לערער את יציבות משטרו של הגנרל פרנקו? זו הייתה תקופה שבה השמאל נקט בעיקר בעמדה שמרנית, של שמירת הסטטוס קוו — להשאיר את הבלקן בשקט, להשאיר את מילושביץ' בשקט, לא לעשות דבר. ושמרנות כזאת יכולה בקלות להתגלגל לתמיכה ממשית בתוקפים. שמרנות בנוסח ויימאר יכולה בקלות להתגלגל אל הסוציאליזם הלאומי. כך יצא שאנשים כמו אד הרמן, שותפו של נועם חומסקי לכתיבה, עברו מ"לא לעשות דבר בבלקן" לתמיכה ממשית במילושביץ', הכוח הריאקציוני ביותר באזור. אז התחלתי לראשונה למצוא את עצמי באותו צד עם הניאו-שמרנים. חתמתי על עצומות בעד פעולה בבוסניה, והייתי מביט למטה ברשימת השמות וממשיך למצוא שם את ריצ'רד פרל. שם את פול וולפוביץ. זה נראה לי מעניין. האנשים האלה אמרו שחייבים לפעול. קודם לכן נמנעתי מהם כמו ממגפה, במיוחד בגלל מה שאמרו על הגנרל שרון ועל ניקרגואה. אבל איש לא יכול היה לטעון שהם מתעניינים בנפט בבלקן, או בצרכים אסטרטגיים, והאנשים שניסו לטעון זאת — כמו חומסקי — נראו מגוחכים. אז עכשיו זה עניין אותי.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←