“מוקדם או מאוחר, כל שיחה בין זרים בפיונגיאנג מגיעה לנושא אחד שאין לו תשובה. האם המקומיים באמת מאמינים למה שאומרים להם, והאם הם באמת מעריצים את 'האיש השמן' והקטן? ביקרתי ככותב בכמה מדינות סמכותניות וטוטליטריות, ובדרך כלל השאלה עונה על עצמה. מישהו בבית קפה זורק הערה. גרפיטי אירוני נמרח בשירותי גברים. איזו קבוצה באוניברסיטה מפיצה פלייר מאולתר. הקרחון מתחיל להפשיר; בדיחה עוברת מפה לאוזן והמשטר שנראה בלתי ניתן להזזה פתאום נראה פגיע ומגוחך. אבל קשה מאוד להסביר עד כמה צפון קוריאה פשוט לא כזאת. דרום קוריאנים שנפגשו עם בני משפחה אבודים אחרי ההתקרבות ביוני נדהמו מהדרך שבה קרוביהם הצפון-קוריאנים הרזים והמרופטים היללו את 'האיש השמן' והקטן. כמובן שהם נבחרו בקפידה, אבל הם נצמדו לגרסה הרשמית. יש סיבה אפשרית לקיום של רמת הכחשה כזאת, שנתמכת בדרגה בלתי נתפסת של מעקב ושטיפת מוח. אזרח צפון קוריאני שהיה מחליט שהכל שקר ובזבוז זמן, היה צריך להתמודד עם העובדה שגם החיים שלו היו שקר ובזבוז זמן. סצנות האבל ההיסטרי כש'האיש השמן' מת לא היו כולן מזויפות; ייתכן שתתרחש התמוטטות עצבים קולקטיבית אם פתאום יוכרז שהמנהיג הדגול היה נוכל פטפטן ויהיר. תארו לעצמכם, אם תרצו, דה-פרוגרמינג פתאומי של יותר מ-20 מיליון איש, שמקבלים פתאום הודעה שהכל היה בדיחה אכזרית ושכבר אין מי שיגיד להם מה לעשות. לא יהיה מספיק מיץ מורעל לכולם. תהיתי לעתים קרובות איך המדריכים שלי הצליחו לשמור על פנים רציניות. פנסי הרחוב כבויים בכל פיונגיאנג - העיר המועדפת במדינה - בכל לילה. והבניין הבולט ביותר בקו הרקיע, בעיר שמחויבת לעודף ארכיטקטוני היסטרי, הוא מלון ריוגיונג. הוא בן 105 קומות, ומרחוק נראה כמו גרסה מוגדלת וגרוטסקית של הפירמידה בטרנסאמריקה בסן פרנסיסקו (או כמו טיל ענק ומסורבל על כן שיגור). המנוף בראשו לא זז כבר שנים; זו חורבה גרנדיוזית שלא הושלמה. 'בבנייה', אומרים המדריכים בלי שמץ של אירוניה. אני מניח שהם פשוט מחזיקים שני ספרי חשבונות בראש וחיים עם הסתירה לעת עתה.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←