כריסטופר היצ'נס

“דתות ומדינות ומעמדות ושבטים ולאומים אינם צריכים לעבוד או להתווכח למען מאמיניהם ונתיניהם. הם יורשים אותם פחות או יותר. מול ירושה זו שלא הושגה בזכות יש מאז ומתמיד דוברים וכותבים המגלמים את הוראתו של איינשטיין ל״זכור את אנושיותך ולשכוח את השאר״. יהיה זה יומרני לטעון להשתייכות לאחווה/אחיות זו, אך אני מקווה שלא עשיתי דבר שירגיז אותה. חרף הגיחוך המטופש שלפיו עקרונות כאלה הם ״אופנתיים״, דווקא הרעיונות של חילוניות, ליברטריאניזם, אינטרנציונליזם וסולידריות הם שתמיד זקוקים לאישוש מחודש.”

“נכון שגסות היא עניין של טעם ובעיני המתבונן.”

“כשאני פוגש אנשים שאומרים — והם אומרים זאת כל הזמן — "אני חייב רק לספר לך, לדודה הגדולה שלי היה סרטן במרפק והרופאים נתנו לה 10 שניות לחיות, אבל בפעם האחרונה ששמעתי היא טיפסה על הר האוורסט," וכיוצא בזה, אני מתנתק די מוקדם.”

“יש מידה מסוימת של עמימות ברקע שלי, עם נישואי תערובת והתנצרויות, אבל לפי קריאות שונות של שלושה קודים שאני לא רוחש להם הרבה כבוד (החוק המוסרי, חוקי נירנברג, וחוק השבות הישראלי) אני אכן נחשב לבן השבט, וכל הכחשה של כך במשפחתי פסקה עמי. אבל לא אעביר את עצמי לישראל אם פירוש הדבר יהיה המשך ההפקעה של עם אחר, ואם פשיזם אנטי-יהודי ישוב לעולם הנוצרי — או, סביר יותר, יבוא אלינו דרך העולם המוסלמי — אני כבר רואה בכך חובה להתנגד לו בכל מקום שבו אני חי. הייתי מתעב את עצמי אילו נמלטתי ממנו לכל כיוון. ליאו שטראוס צדק. היהודים לא ייעשו "נושעים" או "גאולים". (תתעודדו: גם אף אחד אחר לא.) הם/אנחנו תמיד נהיה בגלות, בין אם הם באזור ירושלים רבתי ובין אם לאו, ובמובנים מסוימים כך ראוי שיהיה. הם, או אנחנו, כפי שחבר של ויקטור קלמפרר ניסח זאת פעם באוזניו בתקופה אפלה מאוד, נידונים וזכאים להיות "עם סייסמי". מדד ביקורתי לבריאותה הכללית של הציוויליזציה הוא מצבה של "השאלה היהודית". מעולם לא הומצא פוליסת ביטוח שיכולה או שתוכל לכסות את הסיכון הזה.”

“מעולם לא הייתי קודם לכן מעריץ מיוחד של הקומיקאית הדגולה פִּילִיס דילר, אבל היא כבשה לחלוטין את לבי השבוע כששלחה לי מעטפה שכשנפתחה הכילה פיסת נייר חומה קרועה, מן הסוג המתאים לתורנות שירותים במוסד כליאה מנוהל כושל. לאחר שנפרשה כראוי, נשאה ברכה בכתב יד שנוסחה כך: הכסף דל הזמנים קשים הנה שלך המזוין לא יכולתי לשפר את הרגש הזה, אבל אינני חושב שהוא צריך להיות תלוי בצנע של התקופה. האם חג המולד אינו סיוט מוסרי ואסתטי, בין אם הימים משגשגים ובין אם לאו?”

“יש הבדל גדול, כפי שאני בטוח שאתה יודע, והוא הבדל מעט מנייריסטי, בין אנשי שנות ה־60 לבין אנשי 68. להיות סוּאַזַנְט־אויטַארְד — כמה נחמד שיש לזה מילה צרפתית — זה שונה מאוד מלהיות פשוט בייבי בומר שקרה במקרה להיות בשנות ה־60.”

“שמים לב איך ליברלים ממשיכים לומר, "הלוואי שלאסלאם הייתה רפורמציה" - היא לא יכולה לעבור כזו. היא אומרת שאי אפשר. היא מסוכנת מאוד בדרך הזאת.”

“האמת, כמאמר הישן, היא ״בת הזמן״, וחלוף חצי מאה לא הותיר לנו רבות מאשליותינו. צ'רצ'יל ניסה ונכשל לשמר אימפריה אחת. הוא נכשל לשמר את האימפריה שלו עצמו, אך הצליח להאדיר שתי אימפריות גדולות בהרבה. נראה כי השתמש במשבר אחר משבר כתירוץ להרחיב את כוחו שלו. סירובו הקנטרני לוותר על ההנהגה היה ייאושם של השמרנים הבריטים שלאחר המלחמה; לדעתי, סירוב זה נבע מכמיהתו להשיג דבר ש״ההיסטוריה״ שללה ממנו עד כה — הניצחון בבחירות דמוקרטיות.”

“אפשר בהחלט להטעות אם מייחסים את התכונות של תנועה, או את החרדות והסתירות של רגע מסוים, ומאנישים או “ממסדים” אותן בדמותו של אדם יחיד. ואולם, שיח רגיל היה בלתי אפשרי בלי שימוש במונחי-מזוודה—כמו “סטליניזם”, למשל—כשם שההקפדה המחמירה ביותר על כוחות היסטוריים תיאלץ לעיתים קרובות להיכנע לאישיותם העצומה של נפוליאון או היטלר. חשבתי אז, ואני חושב גם עכשיו, שאוסאמה בן לאדן היה התגלמות כמעט מושלמת של המנטליות של כוח ממשי: כוחו של הג’יהאד האסלאמי. וגם חשבתי אז, ואני חושב גם עכשיו, שכוח זה אכן ראוי להיקרא רוע, וכי עריפת ראשו לאחרונה של הדמגוג והמאורגן הידוע לשמצה ביותר שלו היא דבר שיש לברך עליו ללא הסתייגות. כתביו ומעשיו של אוסאמה בן לאדן מהווים שלילה ישירה של החירות האנושית, ושופכים שנאה ובוז בלתי מוסווים כלפי החיים עצמם.”

“האנטי-חיים של [Jerry Falwell] מוכיח רק דבר אחד: שאפשר לצאת בשלום מן העבירות החריגות ביותר כלפי המוסר והאמת במדינה הזאת אם רק תדאג שיקראו לך Reverend. אנשים כאלה צריכים להיות ברחוב, לצעוק ולזעוק עם שלט מקרטון ולמכור עפרונות מכוס.”

“וכשהייתי צעיר, המשפחה שלי הייתה נחמדה לגמרי. אני כותב על זה הרבה, כפי ששמת לב. אבל זה היה די מוגבל. אני חושב, אני לא חושב שמישהו במשפחה שלי באמת היה מרגיש שעשיתי לו עוול אם הייתי אומר את זה. לא ראינו הרבה אנשים. היו הרבה ספרים. זה היה כאילו רציתי לברוח מהבית.”

“הדחף להפר את החוק אינו תמיד דחף אנרכיסטי. ראשית, לאישיות האנושית יש, או לפחות צריך שיהיה לה, חוסן טבעי נגד כפייה. איננו אוהבים שדוחפים אותנו ומסיעים אותנו בכוח, גם אם זה לכיוון שהיינו עשויים לבחור ללכת בו. שנית, לאישיות האנושית יש, או לפחות צריך שיהיה לה, חוש טבעי של האבסורדי. כך, ממש מאחורי בניין הדירות שלי בוושינגטון יש שלט רשמי האומר: אזור נקי מסמים. אני חושב שהכתובת הקומית הזאת ייתכן שנעשתה משום שהיא קרובה לחצר בית ספר. ולפני כמה שנים, אחד מפרברינו הכריז בתקנה עירונית שהוא "אזור נקי מנשק גרעיני". אינני רוצה להפר את החוק הראשון, אף שאם הייתי רוצה לעשות זאת, זה היה לוקח לי, או לכל תושב מקומי אחר, לא יותר משיחת טלפון אחת והמתנה של עשר דקות. לפחות לזמן מה השתוקקתי להפר את התקנה ה"נקייה מנשק גרעיני", מטעמי אבסורד בלבד, אבל בסופו של דבר החלטתי שזה יהיה טרחה גדולה מדי.”

“אני לא מחשיב את עצמי ככה תמים להאמין לכל דבר.”

“הפכתי לפוסט-אידאולוגי.”

“אבי מת, וגם במהירות רבה, מסרטן הוושט. הוא היה בן 79. אני בן 61. באיזה סוג של "מרוץ" שלא יהיה שהחיים עשויים להיות, הפכתי באחת לגמרי לגמרי לגמרי לגמרי לגמרי לגמרי לגמרי לגמרי לגמרי לגמרי לגמרי לגמרי לגמרי לגמרי לגמרי לגמרי לגמרי לגמרי לגמרי לגמרי לגמרי לגמרי לגמרי לגמרי לגמרי לגמרי לגמרי לגמרי לגמרי לגמרי לגמרי לגמרי לגמרי לגמרי לגמרי לגמרי לגמרי לגמרי לגמרי לגמרי לגמרי לגמרי לגמרי לגמרי לגמרי לגמרי לגמרי לגמרי לגמרי לגמרי לגמרי לגמרי לגמרי לגמרי לגמרי לגמרי לגמרי לגמרי לגמרי לגמרי לגמרי לגמרי לגמרי לגמרי לגמרי לגמרי לגמרי לגמרי לגמרי לגמרי לגמרי לגמרי לגמרי לגמרי לגמרי לגמרי לגמרי לגמרי לגמרי לגמרי לגמרי לגמרי פיינליסט.”

“מעשי הזוועה הדתיים בעבר ובהווה התרחשו לא משום שאנו רעים, אלא משום שזו עובדה של הטבע שהמין האנושי הוא, מבחינה ביולוגית, רק חלקית רציונלי. האבולוציה הביאה לכך שאונות המצח שלנו קטנות מדי, בלוטות יותרת הכליה שלנו גדולות מדי, ואיברי הרבייה שלנו, כך נראה, תוכננו בידי ועדה; מתכון שכאשר הוא לבדו או בצירוף, ודאי מאוד שיוביל לאומללות ולחוסר סדר.”

“במשך רוב חיי נתתי לנשים לנהוג והייתי שמח לתת להן לעשות זאת.”

“תמיד איכשהו הרגשתי קצת כאילו נולדתי במדינה הלא נכונה”

“באותו מאמר עצמו, סעיד (שסוקר את פיטר סטנסקי ואת ויליאם אברמס, מחברי־שותפים האובססיביים להבחנה בין בלייר לאורוול) מברך אותם על השימוש הנמרץ שלהם בטאוטולוגיה: זה אכן יוצא דופן למדי. אורוול אכן פגש את גארט בליברפול ב־1936, והתרשם מאוד לגלות שהוא הכיר אותו כבר דרך כתיבתו הבדויה — בשם מאט לואו — עבור אדלפיי של ג'ון מידלטון מארי. כפי שסיפר ביומנו: כך שהראיה שאמורה כביכול לבייש את אורוול מתוך ניגוד מסופקת למעשה על ידי — לא אחר מאשר אורוול עצמו! זה רק מעט טוב יותר מן ההרגל האחר של אויביו, לתקוף אותו על דברים שהוא מצטט כאמירות של אחרים, כאילו הוא עצמו אמר אותם במקום זאת. (הרעיון שסופר חייב להיות מסוגל "להרשות לעצמו" לכתוב שונה במקצת, וכרעיון הוא במידת מה — אם להשתמש במונח אופנתי של השמאל החדש — "בעייתי". אילו רק הבורגנים היו מסוגלים לכתוב, הרבה עבודה לעולם לא הייתה נכתבת, ולמותר לציין, אורוול כלל לא היה פוגש את גארט מלכתחילה.)”

“אתה לא אומר "כולם עושים את זה" אלא אם כן אתה יודע שגם אתה עשית את זה.”