חורף

“החיים מקיפים אותנו. בכל יום אנו עדים למתנות השופעות של הטבע. גם לאחר החורף הקר ביותר, חיים חדשים ממתינים בקדחתנות להתפרץ. ראש הפרח שנזרע בעונה הקודמת מתעורר לפרוח באביב הנצחי של גני הבר. כל אחד מאיתנו כמה לפרוח. החיים הם ההתנגדות הפעילה להתפוררות ולמוות. מצב של חסד נובע מחיים המוקדשים לחיפוש פסגת ההישג האנושי. איש מאיתנו לא צריך לדכא את שאיפתו שלו או של אדם אחר להתעלות. בכל יום עלינו לתת את מלוא המידה לכוח החיים הפנימי שלנו. בכל האנרגיה והאינטואיציה שלנו, עלינו לחפש בנחישות את החלק הטוב ביותר שבנו. עלינו לממש באמונה את הפוטנציאל שלנו לטוב, בלי להתנצל לקרוע את עצמנו לגזרים אם צריך, ללכת באומץ למקום שאנו חוששים ממנו, ולצעוד באומץ למקום שעלינו ללכת אליו כדי להגשים את התוכנית המקודשת לחיים בעלי משמעות, הטמונה בנקיק העמוק ביותר של נשמותינו הבלתי קרואות.”

“גשם עדין אחד עושה את העשב לירוק בכמה גוונים יותר. כך מתבהרים סיכויינו עם שטף מחשבות טובות יותר. היינו מתברכים אילו חיינו תמיד בהווה, וניצלנו כל מקרה שקרה לנו, כמו העשב המודה בהשפעת הטל הקל ביותר הנופל עליו; ואילו לא היינו מבזבזים את זמננו בכפרה על הזנחת הזדמנויות עבר, שאנו מכנים עשיית חובתנו. אנו מתמהמהים בחורף בעוד כבר אביב.”

“לחתוך מדע יסודי הנעשה מתוך תאווה להכיר את העולם הוא כמו לאכול את הזרע של החיטה. אולי נוכל לאכול קצת יותר בחורף הבא, אבל מה נזרע כדי שנו ונכדינו נוכל להבטיח את מזוננו בחורפים הבאים?”

“השניים על ראש המגלשה הקפואה, אוחזים ידיים בדממה. שוב הם היו ילד וילדה בני עשר. ילד בודד, וילדה בודדה. כיתה, מיד אחרי סיום הלימודים, בתחילת החורף. לא היה להם לא הכוח ולא הידע לדעת מה עליהם להציע זה לזה, מה עליהם לחפש. הם מעולם, מעולם לא אהבו באמת, ולא אהבו באמת מישהו אחר. הם מעולם לא החזיקו איש, ומעולם לא הוחזקו. גם לא היה להם מושג לאן תוביל אותם הפעולה הזאת. מה שהם נכנסו אליו אז היה חדר בלי דלת. הם לא יכלו לצאת, וגם איש אחר לא יכול היה להיכנס. השניים לא ידעו זאת אז, אבל זה היה המקום השלם באמת היחיד בכל העולם. מבודד לחלוטין, ובכל זאת המקום היחיד שלא הוכתם בבדידות.”

“אני מרגיש כבוקר האביב אחרי החורף, וכאור השמש על העלים; וכתרועות וכנבלות וכל השירים שאזנאי שמעה מעולם!”

“היא נראתה כתרכובת של עלי הסתיו ושל שמש החורף ...”

“מתחת לעץ היער הירוק, מי שאוהב לשכב עמי ולכוון את ניגונו העליז אל גרונה המתוק של הציפור; בוא הנה, בוא הנה, בוא הנה. כאן לא יראה אויב אלא את החורף ואת מזג האוויר הסוער.”

“היה אדם שיכול לחלום על האביב בעיצומו של החורף המת”

“אנחנו בני האדם דומים לסנאים שמבלים את כל הקיץ באיסוף ובאגירת אגוזים, וכשהחורף מגיע אינם זוכרים היכן הם נמצאים.”

“ויש לנו גינת עשבי תיבול קטנה, ששרדה את החורף בזכות ההתחממות הגלובלית. זה גורם לי להרגיש כמו עקרת בית איטלקייה זקנה ומגניבה, שהצלחתי לשמור על הרוזמרין שלי חי בחוץ כל החורף.”

“אני אוהבת את הריחות של החורף! בשבילי, הכול קשור לתחושה שמקבלים כשמריחים תבלין דלעת, קינמון, אגוז מוסקט, ג׳ינג׳רברד ואשוחית.”

“המוזיקה מביאה זוהר חמים לראייתי, מפשירה את המחשבה והשריר מן החורף האינסופי שלהם.”

“מתי קנית את זה? את החולצה? במייסי'ס. במבצע החורף.”

“זהו חורף עמוק עם אוויר קר מצמרר, אך לבי רוקד משמחה ופרחי אביב”

“יקירתי, בתוך השנאה, מצאתי כי יש בי אהבה בלתי מנוצחת. בתוך הדמעות, מצאתי כי יש בי חיוך בלתי מנוצח. בתוך הכאוס, מצאתי כי יש בי שלווה בלתי מנוצחת. הבנתי, לאורך כל זה, כי… בתוך החורף, מצאתי כי יש בי קיץ בלתי מנוצח. וזה משמח אותי. כי זה אומר שלא משנה כמה קשה העולם דוחף נגדי, יש בי משהו חזק יותר — משהו טוב יותר, שדוחף בחזרה. שלך באמת, אלבר קאמי אני אוהב את זה כי בדרך כלל מצטטים רק חלק אחד, אבל לציטוט המלא יש סימטריה כזאת יפה.”

“לשוניו טעמו קר וחד, כמינט, ככר החורף, אך ידיו, רכות על גבי צווארי, הבטיחו ימים ארוכים, קיץ ולתמיד.”

“בעומק החורף, סוף סוף למדתי שבתוכי שכן קיץ בלתי מנוצח”

“שנים אחדות לפני כן עברתי חוויה של בידוד. שנתיים רצופות עברו עלי, שבכל אחת מהן ששה חודשים רצופים בודדתי בהרי סיירה נבדה, ליד אגם טאהו. בחורף, כשההרים נסגרים בשלג, הייתי שומר על אחוזה קיץ במהלך החודשים הקרים. ולקחתי אז תצפיות. עם הזמן התגבשו תגובותי. בדרך כלל אני צועק. הפסיקתי לצווח. הפסיקתי לדבר עם כלבי. ואני מאמין שהדקויות של הרגשות החלו להיעלם עד שבסופו של דבר הייתי על בסיס של נאותות וצער. אז התעוררה בי ההבנה שהצלילים הדקיקים של הרגשות, של התגובות, הם תוצאה של תקשורת, ובחוסר תקשורת הם נוטים להיעלם. אדם שאין לו מה לומר, אין לו מילים. האם ההפך אפשרי? האם אדם שאין לו מי לומר לו דברים, אין לו מילים, מכיוון שאין לו צורך במילים? רק באמצעות חיקוי אנחנו מתפתחים לעבר ייח”

“דרך תמיד תמשיך דרך תמיד תמשיך ותמשיך, מעל סלעים מתחת לעץ, באגמים שבהם מעולם לא זרחה שמש, באפיקים שלא מגיעים לים; מעל שלגים שזרעו החורף, ואת פרחי יוני השמחים, מעל עשב מעל אבן, ומתחת להרים בחודש הירח. דרך תמיד תמשיך ותמשיך, מתחת עננים מתחת לכוכבים. אולם רגליים שהלכו בהטה בסוף יסתובבו אל הבית הרחוק, עיניים שראו אש וחרב, ואימה בחדרי האבן, בסוף יתבוננו בשדות ירוקים, בעצים ובהרים שהכירו כל כך, הדרך תמיד תמשיך ותמשיך, למטה מהדלת שבה החלה. עכשיו קדימה הרחוק הדרך הלכה, ואני חייב ללכת אחריה אם אוכל, לרדוף אחריה ברגליים מלאות תאוה, עד שתתחבר לדרך רחבה יותר, שם שבה רבים מדרכים ומשימות מתאחדות. הדרך תמיד תמשיך ותמשיך, למט”

“היה זה יום מוזר, חתוך פתאום ברושמים קצרים וידועים.”