“אמי השמיעה צליל צווחני, שיכול היה להיות או "כן" או "הצילו". פוסידון פירש זאת ככן ונכנס. פול הביט הלוך ושוב בינינו, מנסה לקרוא את הבעותינו. לבסוף הוא פסע קדימה. "היי, אני פול בלופיס." פוסידון הרים גבה ואז לחץ את ידו. "בלו-פיש, אמרת?" "אה, לא. בלופיס, בעצם." "אה, אני מבין," אמר פוסידון. "חבל. אני דווקא מחבב דגי נפוח. אני פוסידון." "פוסידון? זה שם מעניין." "כן, אני אוהב אותו. קראו לי גם בשמות אחרים, אבל אני מעדיף פוסידון." "כמו אל הים." "מאוד כמו זה, כן." "ובכן!" אמי קטעה. "אממ, אנחנו כל כך שמחים שיכולת לקפוץ לביקור. פול, זה אבא של פרסי." "אה." פול הנהן, אף שלא נראה מרוצה במיוחד. "אני מבין." פוסידון חייך אליי. "הנה אתה, בני. וטייסון, שלום, בן!" "אבא!" טייסון צעק... הלסת של פול נשמטה. הוא בהה באמי. "טייסון הוא..." "לא שלי," היא הבטיחה. "זו סיפור ארוך.”