יין

“ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין”

“יש אנשים שלעולם לא משתגעים. אני, לפעמים אני שוכב מאחורי הספה שלושה או ארבעה ימים. הם ימצאו אותי שם. זה כרוב, הם יגידו, והם ישפכו יין במורד גרוני, ישפשפו את חזי, יפזרו עליי שמנים. ואז אני אקום בשאגה, אשתולל, אקציף מזעם — אקלל אותם ואת היקום בעוד אני מפזר אותם לכל עבר על פני הדשא. ארגיש הרבה יותר טוב, אשב לאכול טוסט וביצים, אהמהם מנגינה קטנה, אשתנה פתאום לחביב כמו לווייתן ורוד ומפוטם. יש אנשים שלעולם לא משתגעים. איזה חיים נוראים באמת הם חייבים לנהל.”

“הוא היה, למען האמת, מעין פוני נחות למדי. העניין הוא, שבמקור שכרו אותו ליום, והוא מעולם לא השתחרר לגמרי מהרגליו הישנים. הוא היה מוכשר גם במלודרמה, אבל גס מדי—גס מדי. כשאמו מתה, הוא לקח על עצמו את עסקי יין הפורט. ״עסקי יין הפורט!״ קרא ניקולס. ״לשתות יין פורט עם הליצן,״ אמר המנהל; ״אבל הוא היה גרגרן, ובלילה אחד נשך את שפת הגביע, ונחנק, כך שהגסות שלו הייתה לבסוף סיבת מותו.”

“התיישבתי שוב ושפכתי לעצמי כוס יין. השארתי את הדלת שלי פתוחה. אור הירח נכנס יחד עם קולות העיר: תיבות נגינה, מכוניות, קללות, כלבים נובחים, רדיוים . . . כולנו היינו בזה יחד. כולנו היינו יחד באותו סיר חרא גדול. לא היה מפלט. כולנו היינו עומדים להישטף ולהיעלם.”

“השפה היא יין על השפתיים”

“יש קשר בין קשרי העין שאנו יוצרים לבין התפיסות שאנו יוצרים בראשנו, קשר בין צליל קולו של הזולת לבין הרגשות שאנו חשים בלבנו, קשר בין תנועותינו במרחב סביבנו לבין המשיכות המגנטיות שאנו יכולים ליצור בין אחרים לבינינו. כל הדברים האלה (ועוד) מרכיבים את הקסם של כל יום רגיל, ואם נוכל לחיות בתוך הקסם הזה, לחוש בו ולשכון בו, נגלה שאנו חיים עם קסם בכל יום. אלה הם החללים הלבנים בחיים, הרווחים שבין השורות הכתובות, הסדקים שדרכם מסתנן אור השמש. יש מאיתנו השוחים בשפע הגולש מכוס היין של החיים, אנו עומדים וממצמצים בעינינו באור השמש המגיע למקומות בלתי נראים, אנו יודעים היכן למצוא את החללים הלבנים, אנו חיים בקסם.”

“כמו אלכוהול ועוני, שברון לב יש לו הכוח לגרום לגבר לעשות משהו שהוא לא היה עושה בדרך כלל ולגרום לאישה לעשות מישהו שהיא לא הייתה עושה בדרך כלל.”

“לעיתים קרובות נותנים לנו כדורים או נוזלים כדי לסייע בריפוי מחלה, אך מעט מאוד נלמד לנו על כוחו של הריח לעשות בדיוק את אותו הדבר. ידוע שריחו של רוזמרין טרי מגביר את הזיכרון, אך תרופה זו לאובדן זיכרון אינה נחשפת על ידי רופאים כדי לסייע לזקנים. אני גם יודעת שהשימוש היעיל ביותר בפרח הלוטוס הכחול אינו מהדילול שלו ביין או בתה – אלא מריחו. כדי למקסם באמת את ההשפעות החיוביות של השושן הכחול (או הלוטוס הוורוד), יש להריח אותו בתוך דקות מרגע הקטיפה. זו הסיבה שהוא מוצג לעיתים קרובות כשהוא נריח בידי אבותיי הקדמונים על קירות מקדשים ועל פפירוס. אפילו ארצות ברחבי המזרח חולקות את אותה דימוי. הלוטוס הקדוש לא רק יוצר תחושת אופוריה מרגיעה, ומגביר את תנודות הלב, אלא גם מפעיל זיכרון גנטי - וזיכרון טוב עם לב ער מוביל לחוכמה.”

“אבל השפה היא יין על שפתיו”

“זמן חג המולד! אותו אדם מוכרח להיות מיזנתרופ ממש, אשר בחזֵהו לא מתעורר דבר־מה הדומה לתחושה עליזה — אשר במוחו לא מתעוררות אסוציאציות נעימות — עם שובו של חג המולד.”

“רוח זעקה בחדר, זעקה את הגללים אל פניו מכאן ומשם כמו דגלים חלולים, עקלה אותם כלפי מעלה אל הקרמיליה הקפוא של התקרה, ואז התעוררה על הרצפה בצבעי יין, ויצרה עליה צל כפי שהרוח יוצרת על הים.”

“...מינסוטה, ויסקונסין, וכל האזור שם... יש בו את הסוג של הנשים שאהבתי כשהייתי צעיר יותר. עור חיוור ועיניים כחולות, שיער בהיר כל כך שהוא כמעט לבן, שפתיים בצבע יין, ושדיים עגולים ומלאים, עם הוורידים העוברים דרכם כמו גבינה טובה.”

“ואו!" הוא הסתובב אל מר ד. "אתה אל היין? אין מצב!" מר ד. הסיט ממני את עיניו וירה בניקו מבט מלא סלידה. "אל היין?" "דיוניסוס, נכון? אה, וואו! יש לי את הפסלון שלך!" "הפסלון שלי." "במשחק שלי, מיתומג'יק. וגם קלף הולוגרפי! ולמרות שיש לך רק איזה חמש מאות נקודות התקפה וכולם חושבים שאתה קלף האל הכי עלוב, אני לגמרי חושב שהכוחות שלך מגניבים!" "אה." מר ד. נראה מבולבל באמת, מה שככל הנראה הציל את חיי. "ובכן, זה...מחמיא.”

“אלוהי היין נאנח. "אוי, האדס, אם אני יודע. אבל זכור, נער, שמעשה טוב יכול לפעמים להיות רב-עוצמה כחרב. כבני תמותה, מעולם לא הייתי לוחם גדול או אתלט או משורר. רק ייצרתי יין. האנשים בכפר שלי צחקו עליי. הם אמרו שלעולם לא אגיע לשום דבר. תראה אותי עכשיו. לפעמים דברים קטנים יכולים להפוך לגדולים מאוד, באמת." הוא השאיר אותי לבד לחשוב על כך. וכשצפיתי בקלריס ובכריס שרים יחד שיר מחנה טיפשי סביב המדורה, אוחזים ידיים בחושך, במקום שבו חשבו שאיש לא יכול לראות אותם, לא יכולתי שלא לחייך.”

“כשלא תוכל להרגיש טוהר האהבה, חמימות היופי, שיכרון היין, פשטות החיוך, תצטרך לחזור ולשתות קפה”

“התפילה, במובן של בקשה, של תחינה לדברים, היא חלק קטן ממנה; וידוי ותשובה הם מפתחה, הערצה היא מקדשה, נוכחותו וחזונו והנאתו של אלוהים הם לחמה ויינה.”