ג'ק קיי צ'סטרטון

“יש באדם שואף לאכול קביה יותר פשטות מאשר באדם שמאכל קורנפלקסים על פי עיקרון”

“אתה חברי היחיד בעולם, ואני רוצה לדבר איתך. או, אולי, לשתוק איתך.”

“שמחה אינה רק תקווה, אלא גם, בצורה מוזרה, זיכרון... כל אחד מאיתנו מלך בגלות.”

“סופרי הטרגדיה המודרניים חייבים לכתוב סיפורים קצרים; אם היו כותבים סיפורים ארוכים...שמחה הייתה מתחוללת. סיפורים כאלה דומים לנחשים – קצרים אך purely כאובים.”

“אמן הוא זהות לאנרכיסט, צעק. אתה יכול להחליף את המילים בכל מקום. אנרכיסט הוא אמן. האיש שזורק פצצה הוא אמן, כי הוא מעדיף רגע גדול על כל דבר אחר. הוא רואה כמה יותר יקר הוא פיצוץ אור נורא, צלצול ברק עוצמתי, מאשר הגופים השגרתיים של כמה שוטרים בלתי צורניים. אמן מביט בעין יפה בכל ממשלות, מחקיק כל חוקי קונבנציה. השاعر נהנה רק בלא-סדר. אם לא כן, הדבר השירתי ביותר בעולם היה היה הרכבת התחתית. כך זה, אמר סירם. בלי בושה, אמר גריגורי, שהיה מאוד רציונלי כשאחרים מנסים לפרדוקס.”

“מדע לא צריך להטיל עלינו כל פילוסופיה, לא יותר ממה שהטלפון חייב ללמד אותנו מה לומר”

“הוא הגיע למסקנה האימהית ביותר שיכול להגיע אליה אדם ספרותי – המסקנה שהמבט הרגיל הוא הנכון. רק הגבורה האחרונה והאקסטראוורית ביותר יכולה לעמוד על מגדל בפני עשרת אלפים אנשים ולומר להם ששתיים ושתיים שוות ארבע.”

“השיר 'במוט חופשי' (או כמעט כל שיר כזה) אינו מטר חדש יותר מכך שישן בחורחור הוא בית ספר חדש באדריכלות.”

“אין דברים שאינם מעניינים, רק אנשים שאינם מעורבים”

“טעם טוב, הסופרסטיציה האחרונה והזעומה ביותר של האדם, הצליחה לדכא אותנו שם שבו כל השאר נכשלו.”

“איש אשר אומר שאין לאומי צריך להתנגד למלחמה עד שתתכונן היא, אינו שווה תשובה חכמה; הוא אומר שאין בן טוב צריך להזהיר את אמו מפני סלע עד שתיפול ממנו. אך יש אנטי-לאומי שמגרר באמת גברים אמיתיים – זה החבר הנכון אך לא-נכון; האיש שאומר: "אני מתנצל על כך שאומרים שאנחנו חרבה", ואינו מתנצל כלל. אם אכן הוא מציג רק עובדות, עדיין חיוני לדעת מה רגשותיו, מה מטרתו. אולי אלף שני מאנשי טוטנהאם חולים בדבר, אך אנחנו רוצים לדעת אם זה נאמר על ידי פילוסוף גדול שרוצה לקלל את האלוהים, או רק על ידי כומר פשוט שרוצה לעזור לאנשים.”

“אמיץ האינטנסיביות שמשתלטת על זמננו: האינטנסיביות האמיצה שנגד המוסר, במיוחד נגד המוסר הנוצרי.”

“אָבִי בראון קָם מִמְּקוֹמוֹ, וְהֵשִׁיב אֶת יָדָיו אֶחָדָה לְאַחֵר. "מַה נּוֹדֵר," אָמַר, "שֶׁגָּנָב וְשֶׁלִיָּהָב יִתְבּוֹנֵנוּ, וְהָרַבִּים שֶׁהֵם עֲשִׁירִים וּמִבּוֹצְרִים, יִשְׁאֲרוּ קְשִׁיִּים וְרַקִּים, וְלֹא יִתְנַשֶּׂא מַעֲשֶׂה לֵאלֹהִים וְלָאָדָם.”

“ההסתפקות הפוליטית שלנו מפרידה בין אנשים, ולא מחברת אותם.”

“אמנות, כמוסר, היא תמיד בחירה בקו מסוים.”

“אנשי התאוסופיה לדוגמה יספרו על רעיון מושך מאוד כמו גלגול הנשמות, אך אם נצפה את תוצאותיו הלוגיות, הם מביאים גאווה רוחנית וצניעות רוחנית של מעמדות, כי אם אדם הוא אביון עקב חטאיו טרם לידתו, אנשים נוטים לבזות את האביון. אך הנצרות מלמדת על רעיון פחות מושך כמו חטא המקור, אך כאשר נצפה את תוצאותיו, הן מלאות רחמים ואחווה, וצחוק רועם ורחמים, כי רק עם חטא המקור ניתן בו-זמנית לרחום על האביון ולהתחשד במלך.”

“אנו מתים מחוסר התפעלות, ולא מחוסר פלאים.”

“היא (יואנה ד'ארק) השתלבה בחלומותיה ובהתרגשותיה באמונותיה, שם הם צריכים להיות; היא השתלבה בעשייה המעשית בעשייה שלה. במלחמות האימפריאליות המודרניות, המצב הפוך. חלומותינו, מטרותינו תמיד, נטען, מוחלטות מעשיות. זו העשייה שלנו שמזכירה חלום.”

“אהבה אינה עיוורת, זהו הדבר האחרון שבה. אהבה היא קשורה, וככל שהיא קשורה יותר, כך היא פחות עיוורת.”

“המודרני מתעורר לעבר העתיד מכוח תחושת עייפות, לא חסרה מעט מפחד, שבה הוא מבט את העבר. הוא נדחף אל הזמן הבא; הוא מושלך, בדיוק במילים של הביטוי הפופולרי, אל תוך אמצע השבוע הבא. והגזירה שדוחפת אותו קדימה כך אינה תפאורה לעתיד – כי העתיד אינו קיים, משום שהוא עדיין עתיד. אלא זו פחד מהעבר; פחד לא רק מרע העבר, אלא גם מטובו. המוח מתמוטט תחת החסד הבלתי נסבל של האנושות. היו כה רבים האמונות הנלהבות שאיננו יכולים להחזיק בהן, כה רבים הגבורה הקשה שאיננו יכולים להעתיק, כה רבים המאמצים הגדולים של בניית מבנים עתיקים או של כבוד צבאי שמגיעים לנו כאחד גאוניים ואבליים. העתיד הוא מקלט מתחרות האכזרית של סבינו. הדור הישן, ולא הדור הצעיר, הוא שדופק בדלתנו. נעים להימלט, כמו שנאמר,”