קיץ

“כל העונות מרהיבות.”

“בקיץ 1991 הייתי בסיבוב ההופעות הראשון של לולפלוזה. מדי ערב הייתי צופה בזמר של Jane's Addiction, פרי פארל, יוצא אל מול ים של אנשים, ותוך דקות מחזיק את כולם בכף ידו. מעולם לא ראיתי דבר כזה מאז.”

“כל הדברים יפים בזמן המקודש”

“כילד, הייתי משכנע את הוריי להוריד אותי בספרייה המקומית שלי בדרכם לעבודה במהלך חופשת הקיץ, והייתי הולך הביתה בלילה. במשך כמה שנים קראתי את ספריית הילדים עד שסיימתי את ספריית הילדים. ואז עברתי לספריית המבוגרים ולאט לאט קראתי את דרכי דרכם.”

“בקיץ, רוח חמימה ומרגיעה על חוף הים היא המוזיקה המרגיעה ביותר לנשמה”

“הזמן הקדוש קיים בימים, בשבועות, בחודשים, בעונות ובשנים.”

“כשהעונה משתנה, אנו לומדים להסתגל.”

“זה היה בוקר קיץ נאה, מן הסוג שגורם לאדם לשמוח שהוא חי. וסביר להניח שהאדם אכן היה שמח יותר להיות חי. למעשה, הוא היה מת. יהיה קשה להיות מת יותר בלי הכשרה מיוחדת.”

“זה דבר מוזר, כתיבה. לפעמים אתה יכול להביט על מה שאתה כותב, וזה כמו להביט על נוף ביום קיץ נהדר ובהיר. אתה יכול לראות כל עלה על כל עץ, ולשמוע את ציוץ הציפורים, ואתה יודע לאן תלך בטיול שלך. וזה נפלא. לפעמים זה כמו לנהוג בתוך ערפל. אתה לא באמת יכול לראות לאן אתה נוסע. יש לך רק מספיק מהכביש שלפניך כדי לדעת שאתה כנראה עדיין על הכביש, ואם תנהג לאט ותשאיר את הפנסים שלך נמוכים, עדיין תגיע לאן שהתכוונת להגיע. וזה קשה בזמן שאתה עושה את זה, אבל מספק בסוף יום כזה, שבו אתה מביט למטה ורואה שהוצאת 1500 מילים שלא התקיימו בסדר הזה על הנייר, חצי ממה שהיית מקבל ביום טוב, ונהגת לאט, אבל נהגת. ולפעמים אתה יוצא מן הערפל אל הבהירות, ואתה יכול לראות בדיוק מה אתה עושה ולאן אתה הולך, ולא יכולת לראות או לדעת שום דבר מזה חמש דקות קודם. וזה קסם.”

“כולם רוצים להיראות נהדר בקיץ... אל תסתפקו בחלומות, פעלו! המסע שלכם להיות קיץ לוהט מתחיל היום.”

“הטבע חסר רחמים; הוא לעולם אינו מושך לאחור את פרחיו, את מוזיקתו, את ריחו ואת אור השמש שלו, מפני אכזריותו או סבלו של האדם. הוא מציף את האדם בניגוד שבין היופי האלוהי לבין הכיעור החברתי. הוא אינו חוסך ממנו דבר מיופיו, לא כנף ולא פרפר, אף לא שירת ציפור; בעיצומם של רצח, נקמה וברבריות, עליו לחוש כי דברים קדושים משגיחים עליו; אין הוא יכול להימלט מן התוכחה העצומה של הטבע האוניברסלי ומן השלווה הבלתי מתפשרת של השמים. הכיעור של חוקי האדם נאלץ להתגלות ערום בלב קרניו המסנוורות של היופי הנצחי. האדם שובר והורס; האדם מחריב; האדם הורג; אך הקיץ נשאר קיץ; השושן נשאר שושן; והכוכב נשאר כוכב....כאילו אמר לאדם: הנה מעשי. ושלך.”

“היינו שנינו צעירים כשאני ראיתי אותך לראשונה. אני עוצמת את עיניי והפלאשבק מתחיל. אני עומדת שם על מרפסת באוויר הקיץ.”

“כשהביט בילדי בית הספר היסודי בחולצות הטריקו הצבעוניות שלהם ממחנות קיץ שונים, פרסי חש צביטה של עצב. הוא היה אמור להיות עכשיו במחנה חצי-דם, מתמקם בבקתה שלו לקראת הקיץ, מלמד שיעורי סיף בזירה, עושה תעלולים על שאר המדריכים. לילדים האלה לא היה מושג עד כמה מחנה קיץ יכול להיות מטורף.”

“לא, זה לא כך. לא מה שאתה חושב. כשאמרתי 'כל זה' – לא הייתה לי משחק. אני זוכר כל רגע שהיינו יחד, ובכל אחד מהם היה משהו יפה. אני לא יכול לבחור רגע אחד שזכור יותר מכל שארם. כל הקיץ היה מושלם, סוג הקיץ שיש לכל אחד. איך אני יכול לבחור רגע אחד על פני אחר? שיריים תמיד מתארים את האהבה כרגש שאינו בשליטתנו, כזה שדוחף את הלוגיקה וההגיון. כך היה אצלי. לא תכננתי להתאהב בך, ואני בטוח שלא תכננת גם אתה להתאהב בי. אבל כשפגשנו, היה ברור שאף אחד מאיתנו לא יכול היה לשלוט במה שקורה. התאבנו אחד בשני, למרות ההבדלים בינינו, ובעת שהעשינו זאת – נוצר משהו נדיר ויפה. אהבה כזאת קרתה לי רק פעם אחת, וזה הסיבה לכך שכל דקה שהיינו יחד חרוטה בזיכרוני. לא אוכל לשכוח רגע אחד”

“בקיץ 1966, נסעתי למיסיסיפי כדי להיות בתוך תנועת הזכויות האזרח, לעזור לאנשים שנדחו מהמטעים או הוסרו מרשימות התמיכה בגלל הרשמתם להצביע. בזמן עבודתי שם, פגשתי את עורכת הדין לזכויות אזרחים שמאוחר יותר התחתנתי איתו – והיינו זוג מעורב גזעית.”

“וינסטון חדל לקרוא, בעיקר כדי להעריך את העובדה שהוא קורא, בנוחות ובביטחון. הוא היה לבדו: לא טלסקרין, לא אוזן בחור המנעול, לא דחף עצבי להעיף מבט מעבר לכתפו או לכסות את הדף בידו. אוויר הקיץ המתוק ליטף את לחיו. מאיפשהו מרחוק עלו קריאות עמומות של ילדים: בחדר עצמו לא נשמע שום צליל מלבד קולו החרקי של השעון. הוא השתרע עמוק יותר בכורסה והניח את רגליו על הסורג. זה היה אושר, זה היה נצח.”

“סילביה פלאת' ואני נפגשנו לפני זמן רב. לפני זמן רב מאוד. יום קיץ היה זה? לא! היה זה בוקר נובמבר קפואי.”

“הותקפתי בזיכרונות של חיים שכבר לא היו שלי, אבל חיים שבהם מצאתי את השמחות הפשוטות והמתמשכות ביותר: ריחות הקיץ, החלק של העיר שאהבתי, שמי ערב מסוימים, השמלות של מארי והאופן שבו היא צחקה.”

“אלוהים אבינו, פטריוטיים צעירים שלנו, אלילי ליבנו, יוצאים לקרב - היה איתם! ברוח - גם אנחנו יוצאים מהשלווה המתוקה של בתינו האהובים כדי להכות באויב. אלוהים, עזור לנו לקרוע את החיילים שלהם לגזרים מדממים עם הפגזים שלנו; עזור לנו לכסות את השדות המחייכים שלהם בגופות החיוורות של המתים הפטריוטים שלהם; עזור לנו להטביע את רעש התותחים בצרחות הפצועים שלהם שמתפתלים מכאב; עזור לנו להחריב את בתיהם הצנועים בהוריקן של אש; עזור לנו לשבור את הלב של האלמנות התמימות שלהם ביגון שאין לו מרפא; עזור לנו להשליך אותם ללא קורת גג, עם ילדים קטנים שנודדים ללא חבר בשממה של ארצם החרבה, בבלויי סחבות, ברעב ובצמא, נתונים לחסדי להבות השמש בקיץ ורוחות הקרח בחורף, שבורי רוח, מותשים מהמאמץ, מתחננים בפניך למקלט הקבר ומסורבים - למעננו, אלו שסוגדים לך, ה', רסק את תקוותיהם, קלל את חייהם, הארך את מסעם המר, הכבד את צעדיהם, השקה את דרכם בדמעותיהם, כתים את השלג הלבן בדם רגליהם הפצועות! אנחנו מבקשים זאת, ברוח של אהבה, ממי שהוא מקור האהבה, והוא המקלט והידיד הנאמן תמיד של כל מי שסובל ומחפש את עזרתך בלב שפל ומתחרט. אמן.”

“היה זה קיץ ואור ירח, והיה לנו לימונדה לשתות, והחזקנו בידינו את הכוסות הקרות, ואבא קרא את העיתונים הסטריאו שהוכנסו אל הכובע המיוחד שהיית שם על ראשך, ושסובב את הדף הזעיר מול עדשת ההגדלה אם מצמצת שלוש פעמים ברצף.”