“וינסטון חדל לקרוא, בעיקר כדי להעריך את העובדה שהוא קורא, בנוחות ובביטחון. הוא היה לבדו: לא טלסקרין, לא אוזן בחור המנעול, לא דחף עצבי להעיף מבט מעבר לכתפו או לכסות את הדף בידו. אוויר הקיץ המתוק ליטף את לחיו. מאיפשהו מרחוק עלו קריאות עמומות של ילדים: בחדר עצמו לא נשמע שום צליל מלבד קולו החרקי של השעון. הוא השתרע עמוק יותר בכורסה והניח את רגליו על הסורג. זה היה אושר, זה היה נצח.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←