קיץ

“הם אומרים שאסלן בתנועה — אולי כבר נחת. ועכשיו קרה דבר מוזר מאוד. אף אחד מן הילדים לא ידע מי הוא אסלן יותר משאתם יודעים; אבל ברגע שהבונה אמר את המילים האלה, כולם הרגישו אחרת לגמרי. אולי לפעמים קרה לכם בחלום שמישהו אומר משהו שאינכם מבינים, אבל בחלום נדמה כאילו יש לו משמעות עצומה — או משמעות מבעיתה, שהופכת את כל החלום לסיוט, או אחרת משמעות נפלאה, נפלאה מכדי לבטא במילים, שהופכת את החלום ליפה כל כך שאתם זוכרים אותו כל חייכם ותמיד מייחלים שתוכלו להיכנס שוב לאותו חלום. כך היה עכשיו. לשמע השם אסלן כל אחד מן הילדים הרגיש משהו קופץ בתוכו. אצל אדמונד עלתה תחושה של אימה מסתורית. פיטר חש לפתע אמיץ ונכון להרפתקה. סוזן הרגישה כאילו איזה ריח ערב במיוחד או איזה קטע מוזיקלי נפלא זה עתה חלפו על פניה. ולוסי קיבלה את התחושה שיש לכם כשאתם מתעוררים בבוקר ומבינים שזה תחילת החופשה או תחילת הקיץ.”

“אני יהודי. האין ליהודי עיניים? האין ליהודי ידיים, איברים, מידות, חושים, רגשות, תשוקות; ניזון מאותו מזון, נפצע מאותם כלי נשק, נתון לאותן מחלות, נרפא מאותם אמצעים, מתחמם ומתקרר מאותו חורף וקיץ, כשם שנוצרי הוא? אם תדקרו אותנו, האין אנו מדממים? אם תדגדגו אותנו, האין אנו צוחקים? אם תרעילו אותנו, האין אנו מתים? ואם תעשו לנו עוול, האין אנו נוקמים? אם בשאר הדברים אנו דומים לכם, נדמה לכם גם בזה.”

“למען השם, לארי, תתבגר. תפתח קצת צדקנות עצמית. הרבה מזה הוא דבר מכוער, אלוהים יודע, אבל קצת מזה, כשהוא נמרח על כל נקיפות המצפון שלך, הוא הכרח מוחלט! זה לנפש מה שקרם הגנה טוב הוא לעור בשיא חום הקיץ. אתה יכול להיות רק הקברניט של נפשך שלך, ומדי פעם איזה פסיכולוג חכם-בשקל יפקפק ביכולת שלך אפילו לעשות את זה.”

“אילו הייתה זו בחירתי, לא הייתי מצביע בעד כך שרוסיה תארח את אולימפיאדת החורף או את אולימפיאדת הקיץ. אבל זו לא בחירתי.”

“בכל קיץ, בערך בסוף יולי ובמהלך אוגוסט, אני מוצא את עצמי באירופה, מופיע בכל פסטיבל שיסכים לקבל אותי.”

“כשהקיץ מגיע, תיהנה ממנו, אבל עליך גם להתכונן לחורף.”

“אה! הקיץ כאן. חגגו את האורות, ריקדו עם הפרחים הפורחים, שחו עם הגלים הנוגעים ללב, שירו תחת אור הכוכבים החלומי, ריקדו עם הרוחות, התאהבו בשמים הכחולים ובשמחות הפשוטות של החיים.”

“אוגוסט מביא למיקוד חד ולרתיחה זועמת את כל מה שהאזנתי לו בסוף האביב ובקיץ”

“אני לא יודעת למה אנשים מפחדים מתאווה. ואז אני יכולה לדמיין שהם מפחדים ממני מאוד, כי יש בי תאווה גדולה לכל דבר. תאווה לחיים, תאווה לאופן שבו הרחוב המחומם בקיץ מרגיש מתחת לרגליי, תאווה למגע של עורו של אדם אחר על עורי... תאווה לכל דבר. אני אפילו מתאווה לעוגה. כן, אני מאוד תאוותנית ומאוד מפחידה.”

“אם תתבונן עמוק אל תוך קאבסווטר בדיוק בצורה הנכונה, תוכל לראות סודות נודדים בין העצים – צללי חיות קרניים שלא נראו מעולם, אורנים מתנודדים של חיפושיות מהקיץ האחר, רעש כנפיים רב, רעש של עדר ענק תמיד מחוץ לתחום הראייה. קסם.”

“בצליל התככוך של ידית השעון, מצאתיך. בהדים של התנודדויות הזמן, מצאתיך. בשקט הנעים של הלילה הקיץ הארוך, מצאתיך. בריח רוזמות הפטלים, מצאתיך. בצהוב השקיעה, מצאתיך. בתכלת השמים בבוקר, מצאתיך. בהדים ההרים, מצאתיך. בזהוב העמקים, מצאתיך. בהתלהטות העולם הזה, מצאתיך. בערפול הימים, מצאתיך. בזעקות הצרצרים בלילה, מצאתיך. במרוממות הדק של רשת העכביש, מצאתיך.”

“ביליתי שעות רבות בצעירותי כשהייתי צף על פני המים כרצון הרוח, אחרי שחתרתי עם הסירה לאמצע ושכבתי על הגב, באחד הבקרים של הקיץ, חולם בהקיץ, עד שהתעוררתי כשהסירה נגעה בחול, וקמתי לראות לאיזה חוף הגורל הוביל אותי; ימים שבהם הבטלה הייתה העיסוק המושך והיצרני ביותר. פעמים רבות חמקתי כך, מעדיף להעביר את החלק היקר ביותר של היום בדרך הזו; כי הייתי עשיר, אם לא בכסף, אז בשעות שמש וימי קיץ, וביזבזתי אותם בנדיבות; ואני לא מתחרט שלא בזבזתי יותר מהם בבית המלאכה או ליד שולחן המורה.”

“בקיץ, אנו כותבים את תקציר החיים בגלי האהבה האיטיים הזורמים על פני החוף החולי. הרוח האיטית והשמש החמה כותבות את זיכרונותינו.”

“אם תצפה בקבסווטר זמן מספיק, בצורה הנכונה, תוכל לראות סודות נדפים בין העצים – צללי חיות קרניים שאינן מופיעות מעולם, אורות מתנודדים של חיפושיות של קיץ אחר, רעש כנפיים מרובה, רעש של עדר גדול תמיד מחוץ לתחום הראייה. מגיה.”

“צורות החלו להופיע בערפל כשהוא התעבה. קלרי ראתה את עצמה ואת סיימון כילדים, אוחזים ידיים, חוצים רחוב בברוקלין; היו לה סיכות בשיער וסיימון היה מקומט להפליא, משקפיו מחליקים מאפו. שם הם היו שוב, משליכים כדורי שלג בפארק פרוספקט; ובחווה של לוק, שזופים מקיץ, תלויים הפוך מענפי עצים. היא ראתה אותם בג'אווה ג'ונס, מאזינים לשירה הנוראה של אריק, ועל גבו של אופנוע מעופף כשהוא התרסק אל מגרש חניה, כשג'ייס שם, מביט בהם, עיניו מצומצמות מול השמש. ושם היה סיימון עם איזבל, ידיו מעוקלות סביב פניה, מנשק אותה, והיא יכלה לראות את איזבל כפי שסיימון ראה אותה: שברירית וחזקה, וכל כך, כל כך יפה. ושם הייתה ספינתו של ולנטיין, סיימון כורע על ג'ייס, דם על פיו ועל חולצתו, ודם על גרונו של ג'ייס, ושם היה התא באידריס, ופניו החרושות של הודג', וסיימון וקלרי שוב, קלרי חורטת את אות קין על מצחו. מורין, והדם שלה על הרצפה, והכובע הוורוד הקטן שלה, והגג במנהטן שבו לילית גידלה את סבסטיאן, וקלרי מעבירה לו טבעת זהב מעל שולחן, ומלאך עולה מתוך אגם לפניו והוא מנשק את איזבל...”

“לעיתים, בבוקר קיץ, לאחר שלקחתי את הרחצה הרגילה שלי, ישבתי בפתח ביתי שטוף השמש מן הזריחה ועד הצהריים, שקוע בהזיה, בין האורנים וההיקוריים והסומקים, בבדידות ובדממה שלא הופרעו, בעוד הציפורים שרו סביב או ריחפו חרש דרך הבית, עד אשר, משהשמש נפלה פנימה דרך חלוני המערבי, או מרעש עגלתו של איזה נוסע בדרך הרחוקה, נזכרתי בחלוף הזמן. גדלתי בעונות ההן כצמח התירס בלילה, והן היו טובות לאין שיעור מכל מלאכת ידיים שהייתה יכולה להיות. לא היה זה זמן שנגרע מחיי, אלא תוספת מרובה על מכסת זמני הרגילה. הבנתי למה מתכוונים בני המזרח בהתבוננות ובהפקרת המעשים. ברוב הזמן לא שמתי לב כיצד חלפו השעות. היום התקדם כאילו להאיר איזו מלאכה משלי; היה בוקר, והנה עתה ערב, ושום דבר ראוי לזיכרון לא הושג.”

“אחרי שהסאטירים נכנסו לארוחת הערב, בקתת הרמס סגרה את הטור. הם תמיד היו הבקתה הגדולה ביותר. בקיץ שעבר הוביל אותם לוק, הבחור שנלחם עם תאליה ואנבת' בראש גבעת חצויי-הדם. במשך זמן מה, לפני שפוסידון תבע אותי, התגוררתי בבקתת הרמס. לוק התיידד איתי... ואז הוא ניסה להרוג אותי.”

“הקיץ מגיע עם שמש הבוקר. זמן החוף נושב פנימה עם כיף אינסופי.”

“מחשבות שקטות של קיץ על צהריי קיץ שקטים”

“והשינה שמה קץ לקיץ, 1928,”