מנוחה

“אופטימי הוא בשביל אנשים שרוצים להרגיש טוב לגבי המטרה שלהם: הרפורמיסטים, הפרוגרסיבים, המהפכנים, האוטופיסטים, הקולקטיביסטים, וכל שאר הזבל האלטרואיסטי של העולם. למה האנשים האלה רוצים להרגיש טוב? הם רוצים להרגיש טוב כדי לשכנע את עצמם שהם טובים.”

“יש מנוחה נצחית לכל נשמה.”

“איך לעזאזל הגיעו המפציצים האלה לשם למעלה בכל שנייה ושנייה של חיינו! למה אף אחד לא רוצה לדבר על זה! התחלנו וניצחנו בשתי מלחמות אטומיות מאז 2022! האם זה מפני שאנחנו נהנים כל כך בבית ששכחנו את העולם? האם זה מפני שאנחנו כל כך עשירים ושאר העולם כל כך עני ושפשוט לא אכפת לנו אם הם כן? שמעתי שמועות; העולם גווע ברעב, אבל אנחנו שבעים. האם זה נכון, העולם עובד קשה ואנחנו משחקים? האם זו הסיבה ששונאים אותנו כל כך? שמעתי גם את השמועות על שנאה, פעם בהרבה זמן, לאורך השנים. אתה יודע למה? אני לא, זה בטוח! אולי הספרים יוכלו להוציא אותנו חצי מהמערה. הם אולי יעצרו אותנו מלעשות את אותן טעויות מטורפות ומקוללות שוב!”

“בקוריאה הדרומית, מאמינים שהגיע גיל השישים – כמו לידה מחדש, ושארית החיים צריכה להיות מלאה בשמחה וברגש, ואנשים צריכים להימנע מלהתערב, וזה בדיוק מה שמגדיר חכמה.”

“עיניה של אודט היו יפות, אך כה גדולות שהן נראו כמתנפלות מתחת למשקלן, מתוחות את שאר פניה ומיד נותנות לה מראה חולה או במצב רוח רע.”

“הפסק להעמיס על עצמך אינספור משימות. הקדש לעצמך זמן למנוחה ולמחשבות חיוביות. אינך יכול לחשוב טוב יותר ולתכנן טוב יותר כשאתה נתון בלחץ!”

“הרבה מסעות ממשיכים זמן רב לאחר שהזמן והמרחב התעצבו, זוכרת אדם מסלינס שבקרוב לגילו התבגר נסע להונולולו וחזר, וזה המסע המשיך את כל ימי חייו. אפשר היה לראות אותו במושב הרעדה שליווה אותו בפרוזדור הבית, עיניו צרורות, חצי-סגורות, נסע ללא הפסקה להונולולו.”

“כדי שאלוהים יוכיח את עצמו לפי דרישה, באופן פיזי, זו תהיה אכזבה חמורה, והנוצרים החזקים ביותר צריכים להיות אסירי תודה במידה רבה על כך שהוא בוחר שלא לעשות זאת. הספקן דורש הוכחה בלי סוף, אך אלוהים מסרב להעליב את האינטליגנציה האמיתית של האדם, את ה"חוש השישי", את התכונה העיקרית, את החדות המבדילה את האדם משאר הבריאה, האמונה.”

“אמונתי היא שבעת שאתה אומר את האמת, אתה קרוב לאלוהים. אם תאמר לאלוהים: "אני עייף ודוכא עד שאין מילים, ואני לא אוהב אותך עכשיו, ואני מתרחק מכמעט כל מי שמאמין בך", זה עשוי להיות הדבר הכי אמיתי שאתה אמרת אי פעם. אם תאמר לי שאתה אמרת לאלוהים: "כל זה בלתי תקווה, ואני לא יודע אם אתה קיים, אבל אני צריך עזרה", זה היה מביא לי דמעות גאווה בך, בגלל העזות שיש בכך להיות אמיתי עד קצה האמת. זה היה גורם לי לרצות לשבת לצדך בשולחן הערב. תפילה זו היא הנפש האמיתית שלנו לעיתים קרובות, מנסה לתקשר עם האמיתי, עם האמת, עם האור. זהו ניסיון שלנו להישמע, תקווה שנמצא על ידי אור וחום בעולם, במקום חושך וקור. אפילו פטריות מגיבות לאור – אני חושב שהן מתריסות את עיניהן הפטרייתיות, כמו”

“איך צריכים את הביטחון הזה. איך צריכים נשמה אחרת להיאחז בה, גוף אחר להחזיק אותנו בחום. לשבת ולהתאמן; להעניק את הנשמה באמון: אני צריכה זאת. אני צריכה מישהו שאליו אוכל לזרום.”

“הימנעות מכאב היא חלק מהחיים. מערכה לצמצום הרעב ולהפחתת הכאב דוחפת אותנו לפתח מערכות שיספקו לנו מזון מזין ומחסה מגן. הכאב הוא מתעתע. הוא יכול לשלוח לנו אותות אמת או שקר שמגבילים אותנו למיטותינו או מדרבנים אותנו לנדוד רחוק וארוך. לכאב יש תפקיד מציל חיים. הכאב יכול לאותת לנו לנקוט פעולה מתחמקת או לתקוף את בעיותינו חזיתית. לכאב יש תפקיד לכאורה. הכאב יכול לענות אותנו על מעשים פזיזים. הכאב ממלא תפקיד משקם. הכאב יכול לומר לנו מתי עלינו לנוח. הכאב הוא מורה ומרפא. הכאב מפציר בנו לשים לב למחלותינו הגופניות והנפשיות, דוחק בנו לקרוא לעזרה, ומאלץ אותנו לאמץ אסטרטגיות מותאמות.”

“בגיל סביב העשרים יש נקודה בה עליך לבחור בין לחיות ככולם את שאר חייך, או להפוך את הפרטיות שלך למטרה.”

“בכל ספר רגיל, כביכול, קבורים חמש או שש מילים שאליהן כל שאר הדברים בספר נכתבו למענן.”

“זהו עולם קטן. אין צורך לחיות בו זמן רב במיוחד כדי ללמוד זאת בעצמך. יש תיאוריה שלפיה, בכל העולם כולו, יש רק חמש מאות בני אדם אמיתיים (הקאסט, אם תרצו; כל שאר האנשים בעולם, לפי התיאוריה, הם ניצבים) ויותר מזה, כולם מכירים זה את זה. וזה נכון, או נכון עד כמה שזה נכון. במציאות העולם עשוי מאלפי קבוצות של כחמש מאות בני אדם, שכולם יבלו את חייהם בהתנגשויות זה בזה, בניסיונות להימנע זה מזה, ובגילוי זה את זה באותה חנות תה בלתי סבירה בוונקובר. יש בתהליך הזה מידה של הימנעות מן הבלתי נמנע. זו אפילו לא מקריות. זה פשוט האופן שבו העולם פועל, בלי להתחשב ביחידים או בנימוס.”

“כובע צריך להסיר כשמברכים גברת, ולהשאירו מוסר לשארית חייך. שום דבר לא נראה טיפשי יותר מכובע.”

“הוא סופר. הוא מעורר חרדה באחרים.”

“אבל הוא אמר לי: חסדי די לך, כי כוחי מתגלה בשלמות בחולשה. לכן אתהלל בשמחה רבה יותר בחולשותיי, כדי שכוחו של המשיח ישכון עליי.”

“כאשר גורילות מריחות סכנה, הן רצות סביב וקוראות לשאר הפרימטים בג׳ונגל כדי להזהיר אותם שמשהו רע עומד לבוא. וכאשר אחת מהן מתה, הן מתאבלות במשך ימים תוך שהן מכות את עצמן בצער על שלא הצליחו להציל את הגורילה הזאת, גם אם סיבת המוות הייתה טבעית. וכאשר מושבה אחת מתאבלת, הדי הצמרמורת שלה נודדים למושבות אחרות — ושכנותיהן, גם אם הן יריבות טריטוריאליות, יתאבלו גם הן עמן. כאשר ניצבים מול סכנה משותפת, יריבים הופכים לבעלי ברית. וכאשר ניצבים מול המוות, האובדן של גורילה אחת בלבד הופך לאובדן של כל הג׳ונגל.”

“היא קמה, שפתיה אדומות והשיער הזהב שלה מעורבב. היא הייתה יפה עד כדי כך שגרמה לנשמתי להתאפף. תמיד רציתי desesperately שאשכים לצייר אותה בשעתו הזאת, ולהתגלות את הביטוי בעיניה. היו בה רכות שראיתי נדיר בשאר הזמנים, חולשה מוחלטת וטהורה באישה שרגילתי לראות אותה מוגנת ומחושבת בכל שאר החיים שלה. אך אף על פי שאני צייר טוב, לתפוס אותה על הקנבס היה מעבר לכישורי. היא אספה את חולצת הבד הבורנז' שליה, והחביאה את הבהירות של הצמרת הכחולה-ירוקה בתלבושת השמרנית שבה נהגה להסתתר. בחודש האחרון היא עשתה רפורמה בבגדי החזה שלה, ואף על פי שאני תמיד עצוב לראות אותם נעלמים, זה שמח אותי לדעת שהם קיימים, נקודות הצבע הסודיות בחייה.”

“תנופה בונה הצלחה”