מרסל פרוסט

“בכל פעם שבה אנו נושאים החלטות עומדות, הן נוצרות במצב רוח עובר-אורח.”

“אנו צריכים לזכור כי דעתנו על אחרים, הקשרים עם חברים או משפחה, הם רק דמיון של קביעות, ובעצם כמים הנעים תמיד כמו הים.”

“אחר שיגדל מעבר לנעוריו, יתקשה אדם לעיתים רחוקות להישאר אסיר לאגואיזם שלו. הוא חשב שזו הדרך היחידה להתנהג, ואז פתאום מגלה שגם לאלוף יש דברים כמו מוזיקה, ספרות, ולא לדבר על מועמדות לפרלמנט.”

“אין אדם, ככל שיהיה חכם, שלא היה בעת צעירותו בימים מסוימים אמר דברים או חי חיים, שזיכרון התודעה בהם הוא כה לא נעים לו מאוחר יותר בחייו, עד שהוא היה רוצה, אם יכול, למחוק אותם מהזיכרון.”

“הנפע שטובות אלה מעניקות לנו, מלמדות אותנו לחפש את הנאה שלא רק בשביעות רצון החסרת פירות של עושר עולמי.”

“בכל ימי ילדותו שלנו לא חיו אולי כך בחיי-שלמות, כמו בימים האלה שאנחנו חשבנו שאנחנו עזבנו אותם מבלי לחיות אותם, בימים שהשקענו בהם עם ספר אהוב.”

“הייתה אולי גם הסיבה שבה התנהגותה הנעימה והמתונה בפניה ובתגובה לבלסמות אלה, שזו ההדקה והמתחזית של התערבות, נראתה בעיניה הטבעיות והנדיבות כאחת הצורות הנבלים והמזמינות ביותר של התנהגות זו כלפי החיים, אותה ניסתה להחדיר לעצמה. אך לא יכלה להתנגד למשיכה של להיות מטופלת באהבה על ידי אישה שרק הראתה עצמה כה בלתי נלאית כלפי המתים הבלתי מוגנים, וזינקה על ברכי חברתה והציעה את גבה הנקי לנשיקה.”

“בגובה הענפים העליונים של אחד העצים הגבוהים, ציפור בלתי נראית נלחמה כדי לקצר את היום, חקרה באות נמשכת את השתקנות הסביבה שדחפה אותה מכל עבר, אך היא קיבלה מיד תשובה כה אחידה, כה חזקה של שתיקה ושל תנועה שאינה קיים, עד שנדמה היה כי היא עצרה לנצח את הרגע אותו ניסתה להאיץ.”

“אבל כאשר לא נשאר דבר מהעבר העתיק, לאחר מות האנשים, לאחר הרס הדברים, לבדם, דלילות יותר אך עמידות יותר, פחות חומריות, עקשניות יותר, נאמנות יותר, הריח והטעם עדיין נותרות זמן רב, כמו נשמות, זוכרות, מחכות, מתאוות, על הריסות כל השאר, נשאות ללא התכופפות, על טלילן הנדיר כמעט, את המבנה העצום של הזיכרון.”

“היו אלה שנים רבות. הקיר בסולם עליו ראיתי את האור העולה של נרו כבר אינו קיים עוד. גם בי נהרסו דברים רבים שהאמנתי שהם יישארו לעד, ודברים חדשים התגבשו, שהביאו עמם סבלות ושמחות חדשות שאינן יכולות היו להיות מוכנות לי אז, בדיוק כמו שהקשות להבין אותן עכשיו. גם זה היה זמן רב, שבו אבי כבר לא יכול היה לומר לאמא: "לך עם הילד". אפשרות של שעות כאלה לא תחזור עוד לי.”

“כך קשה לנו לדעת, עם המתים כמו עם החיים, האם דבר יביא להם שמחה או עצב!”

“ואם־הנה פרנסוז, כנביא שפרש בריאותו, מבללת ברבות החשבות הבללות על־הנדוי, האבל וזכרוני המשפחה, תתחנה בבלתי ידיעתה להתנגד עמי בהערצי, ותאמר: "איני יודעת כיצד להבריר את־דבר”

“אני מרגיש חיים ומחשבה שלי מתרחשים בחדר שבו כל דבר הוא יצירה ושפה של חיים עמוקות שונות מאלה שלי, טעם מנוגד לשלי, שבו איני מוצא דבר מהחשיבה המודעת שלי, שבו דמיוני מתרגש מהרגשה של עצמי טובעים לעומק הלא-אני; אני שמח רק כשאני צועד—ברחוב גארה, בנמל, או בשוק הכנסייה—באחד מלונות הפרובינציה הללו, עם הקורידורים הארוכים והקרים שבו הרוח החיצונית מנצחת בהצלחה את מאמצי מערכת החימום, שבו מפת הגאוגרפיה המוקפדת של האזור עדיין מהווה את העיטור היחיד על הקירות, שבו כל רעש רק מגביר את השתיקה על ידי דחיקתה, שבו החדרים שומרים על ריח עתיק שבו האוויר הפתוח מגיע לטהר אותו, אך לא למחוק אותו, וריח זה נשאף מאתיים פעמים כדי להביאו לדמיוני, שממורמר ממנו, שמציב אותו כדגם כדי לנסות וליצור אותו עם כל החשיבה”

“החולי הוא הרופא אליו אנחנו משמים את אמוננו ביותר; לחמלה ולידע אנחנו מבטיחים רק; כאב אנחנו משתעבדים לו.”

“כשאנו עברנו גיל מסוים, נשמת הילד שהיה לנו ונשמות המתים ממנם אנו נולדים מגיעות אלינו ומפשיטות עלינו את עושרן ואת קסמם, מבקשות להרשות להן להוסיף לתחושות החדשות שאנו חושבים, בהן הן מחיקות את צורתן הקודמת ומפעלות אותן מחדש יצירה מקורית.”

“התאווה שלנו, האהבה שלנו, הרצון שלנו להעתיק, הנתיבים המופשטים שלנו, הרגליינו עשו עבודה ארוכה, ומשימת האמנות היא לפעול נגד עבודתם זו, להחזיר אותנו למסע אחורה, אל המקום ממנו באנו, אל העומקים שבהם מה שהיה באמת קיים, אך נותר לא ידוע בתוכנו.”

“העצלנות של הנפש דוחפת אותה לרדת בשיפוע הנוח של הדמיון, מאשר לטפס בשיפוע המר של ההתבוננות העצמית.”

“שגיאות הרופאים אינן מספריות. בדרך כלל הם טועים מתוך אופטימיות לגבי הטיפול וממסימיות לגבי התוצאה.”

“כמו שראיתי בשיח צעיר שפרחיו נפרחים בזמנים שונים, כך ראיתי באמהות הזקנות שבאותו חוף בבלבק את הזרעים היבשים והגזומים שמהם ייוולדו חברותי, אך עכשיו, כשהגיע הזמן לפרחים לפרוח, מה חשוב בכך?”

“התענוגות עקרים, מרהיבות של הבנת האהבה...”