זיכרון

“לאט, בשקט, כמו פתיתי שלג—כמו הפתיתים הקטנים שבאים כשהולך לרדת שלג כל הלילה—פתיתים קטנים ממני, הרשמים שלי, הבחירות שלי, שוקעים על דמותה. הצורה האמיתית תהיה מוסתרת לגמרי בסוף.”

“ההליכה הקצרה ההיא הייתה אחד מאותם רגעים שהוא ידע שיזכור ויביט בהם לאחור, אחד מאותם רגעים שהוא ינסה ללכוד בסיפורים שיספר. שום דבר לא באמת קרה, אבל הרגע היה סמיך במשמעות.”

“מלבד הכוח, התשוקה והאיפוק שלך, מה שמדביק את הפוסטרים של השפעותיך על קירות הזיכרון הוא האופן שבו אתה מתייחס לאלה שאתה זקוק להם ולאלה שזקוקים לך.”

“אמורי, חסר רחמים כלפיהם, לא היה חסר רחמים כלפיו – האמנות, הפוליטיקה, הדת, או כל אמצעי אחר שבו יבחר, ידע כי הוא בטוח עכשיו, חופשי מכל היסטריה – יכול לקבל את המקובל, לנדוד, לגדול, למרוד, לישון עמוק במשך לילות רבים...אין אלוהים בליבו, ידע; רעיונותיו עדיין במהומה; תמיד יש כאב הזיכרון, התאבון לאמוריו האבודים – אך מייצרי התסכול השאירו תכולה בנשמתו: אחריות ואהבה לחיים, התעוררות חלשה של אמביציות ישנות וחלומות שלא התממשו...ואינו יכול לספר מדוע המאבק שווה את המאמץ, מדוע החליט להשתמש במלואו בעצמו ובנחלתו מהאישיותות שעבר על פניהן...הוא פשט את זרועיו אל השמים המרוכזים, המרעננים. "אני מכיר את עצמי," צעק, "זהו הכל.”

“לאבד את השותף לזיכרון זה בעצם לאבד את הזיכרון עצמו.”

“מה כל כך מתגמל בחברות?” שאל בני, מכווץ את שפתו העליונה בהבעה חמוצה. “ליצור חברים לוקח יותר מדי זמן ומאמץ, ולשם מה?” ישבתי על קצה מיטתו, מבינה כיצד זה עשוי להיראות פשוט יותר ללכת בחיים לבד. “לחברות יש תגמולים ייחודיים,” אמרתי לו. “הם יכולים להיות בלתי צפויים. למשל....” לא יכולתי שלא לעצור ולחייך חיוך עקום למראה זיכרון ישן שהיה יקר ללבי. ואז שיתפתי את בני באירוע בלתי נשכח משנות נעוריי. “סיפור אמיתי. כשהייתי בערך בגילך, החלטתי להיבחן להצגה בבית הספר. האודישנים היו אמורים להתחיל אחרי השיעור האחרון של היום, אבל קודם הייתי צריכה לרוץ הביתה כדי לקחת כמה אביזרים למונולוג שתכננתי לבצע באודישנים. טיפשה שכמוני, השארתי אותם בבית באותו בוקר. למזלי, גרתי רק מעבר למרחב ארוך של שדה עשב שהפריד בין בית הספר לשכונה הקרובה ביותר. לרוע מזלי, ירד גשם ולא היה לי מטרייה. “נחושה להשיג את מה שהייתי צריכה, רצתי הביתה, תפסתי את האביזרים שלי, ודהרתי חזרה על פני השדה בעוד חברתי חיכתה תחת ההגנה היבשה של כרכובי העץ של בית הספר. היא צפתה בי רצה בגשם, מסמנת לי ללכת מהר יותר בעוד היא קוראת לי להזדרז או שנאחר. “באותו זמן הגשם כבר ירד בשצף, מה שהיה סיבה נוספת עבורי לנוע מהר. לא רציתי להיראות כמו עכברוש רטוב על הבמה מול עשרות תלמידים אחרים. אל תשאל אותי למה לא לקחתי מטרייה מהבית—גאווה של גיל ההתבגרות או חוסר ריכוז, אני לא בטוחה—אבל הגשם שהתחזק יחד עם הקריאות של חברתי וגם העצבים המודאגים שלי לקראת האודישן להצגה גרמו לי לרוץ מהר מדי בנעליים שלא הייתה בהן שום אחיזה. “כמטר מהשביל, במקום שבו הדשא נשחק מרוב דריכה ולכן הפך לבוצי ממטר הגשם, החלקתי ונפלתי על הישבן. אני, האביזרים שלי והכבוד שלי גלשנו בבוץ ונשכבנו שם, מכוסים בו. הדברים שלי נטפו בוץ. הייתי מכוסה בו. הרגשתי איך לבי צונח, ורציתי לבכות. כנראה הייתי בוכה אילולא הדבר הנפלא שקרה בדיוק אז. חברתי המשוגעת רצה אליי והתיישבה בבוץ לצדי. היא התפתלה בו, והפכה את עצמה לבלגן בדיוק כמוני. אחר כך היא לקחה את ידי הרטובה והרירית בידה, והעמידה אותנו שתינו על הרגליים. נבחן להצגה כשהיינו נראות כמו זוג חזירות שברחו מהדיר, וצחקנו כל הזמן. מעולם לא בכיתי, בזכות חברתי. “אז כן, בני היקר, לחברות יש את התגמולים הייחודיים שלה—תגמולים יקרי ערך.”

“תחום הדמיון הוא זיכרון מתוק.”

“אנחנו המין היחיד, לפחות עד כה, שהמציאנו זיכרון קהילתי שאינו מוחזן בגנים שלנו ולא במוחנו. הארון של זיכרון זה נקרא הספרייה”

“הוא זכר כמה נחמדים היו אליו הילדים במחנה חצוי־הדם אחרי המלחמה עם קרונוס. כל הכבוד, ניקו! תודה שהבאת את צבאות השאול להציל אותנו! כולם חייכו. כולם הזמינו אותו לשבת ליד השולחן שלהם. אחרי בערך שבוע, קבלת הפנים שלהם התחילה להימאס. המחנאים היו קופצים כשהוא היה ניגש מאחוריהם. הוא היה מגיח מן הצללים ליד מדורת המחנה, מבהיל מישהו ורואה את אי־הנוחות בעיניהם: אתה עדיין כאן? למה אתה כאן? זה לא עזר שמיד אחרי המלחמה עם קרונוס, אנבת' ופרסי התחילו לצאת … ניקו הניח את הפאסטורה שלו. פתאום זה כבר לא היה טעים כל כך.”

“זכרונם קל להאהב, אך האהבה בהם כאשר הם עומדים בפניך – זו הדבר הקשה.”

“לכו על כל הקופה. תמיד נסו לעשות יותר מדי. ותרו על רשתות ביטחון. קחו נשימה עמוקה לפני שאתם מתחילים לדבר. שאפו אל הכוכבים. המשיכו לחייך. היו עקשנים עד זוב דם. התווכחו עם העולם. ולעולם אל תשכחו שכתיבה היא הדבר הקרוב ביותר שיש לנו לאחוז באלף ואחד הדברים—ילדות, ודאויות, ערים, ספקות, חלומות, רגעים, ביטויים, הורים, אהבות—הממשיכים לחמוק, כמו חול, מבין אצבעותינו.”

“הזיכרונות גוזלים מאיתנו את ההווה”

“ימי בית־הספר שלי! ההחלקה הדוממת של קיומי — ההתקדמות הבלתי נראית והבלתי מורגשת של חיי — מן הילדות ועד הנעורים! הרשה לי לחשוב, בעוד אני מביט לאחור על אותו מים זורמים, שכעת הם אפיק יבש מכוסה עלים, אם ישנם סימנים כלשהם לאורך מסלולם, שבאמצעותם אוכל לזכור כיצד זרמו.”

“הזיכרון דומה לסיפורת: או שמא זו הסיפורת שדומה לזיכרון.”

“88% ממה שאנו מכנים שירים טובים אינם באמת טובים. הם רק מזכירים לנו תקופה טובה שהייתה לנו פעם.”

“כך, סבר דיפנבייקר, באמת הסתיימו מלחמות — לא סביב שולחנות שביתת הנשק אלא במחלקות אונקולוגיות ובקפטריות של משרדים ובפקקי תנועה. מלחמות גוועו פיסה זעירה אחת בכל פעם, כל פיסה משהו שנשר כמו זיכרון, כל אובדן כמו הד שחיוורו בגבעות מתפתלות. בסוף אפילו המלחמה הניפה את הדגל הלבן. או כך קיווה. הוא קיווה שבסוף אפילו המלחמה נכנעה.”

“זה היה כאילו הגוף בז לזיכרון... או סירב לאחריות הכרוכה בו.”

“להחיות בתוך הלבבות שנשארים אחרינו – זהו לחיות לעד”

“אולי זה אתה, זה מה שאתה זוכר.”

“אין אדם שנגזל ממנו באכזריות רבה יותר מאשר מי שנכרת ממנו כושר ההיזכרות בחיוניותו של העבר. אחרי הכול, מה היה כל אדם אילו נשדד מכל תחושת הזיכרון לטווח ארוך? בלי זיכרונות, כל מה שכל אדם היה יודע על החיים הוא אם הוא רעב או צמא, קר או חם. בלי זיכרונות מן העבר, וקרוע מכל אשליה של עתיד, לא יכולה להיות מסגרת לקיומנו. בלי תחושת זיכרון, אנו חסרים הכרה במהות עצם הווייתנו. בהיעדר זיכרונותינו, לא יכולה להיות התבוננות פנימית, לא מודעות מוסרית, ולא מסירות, נאמנות או אהבה.”