יוהן גרין

“שום דבר אף פעם לא קורה כמו שאתה מדמיין שהוא יקרה”

“האשמה, יקירי ברוטוס, אינה בכוכבינו / אלא בנו עצמנו. קל לומר זאת כשאתה אציל רומאי (או שייקספיר!), אבל לא חסרה אשמה שאפשר למצוא בין כוכבינו.”

“כשהוא קרא, התאהבתי כמו שנרדמים: לאט, ואז בבת אחת.”

“הוא לא כזה חכם." "היא צודקת," אומר אוגוסטוס. "זה פשוט שרוב האנשים ממש נאים הם טיפשים, אז אני עולה על הציפיות." "נכון, זה בעיקר הכוסיות שלו." "זה יכול להיות די מסנוור," הוא אמר. "זה באמת סנוור את חברנו אייזק." "טרגדיה נוראה, זאת. אבל האם אני יכול לעזור ליופי הקטלני שלי?" "אתה לא יכול." "זה הנטל שלי, הפנים היפות האלה." "שלא לדבר על הגוף שלך." "ברצינות, אפילו אל תתחיל איתי על הגוף הסקסי שלי. אתה לא רוצה לראות אותי עירום, דייב. לראות אותי עירום ממש עצר את נשימתה של הייזל גרייס," הוא אמר, מהנהן לעבר מיכל החמצן.”

“אני סובל מזעזוע מוח, הכרזתי, בטוח לחלוטין באבחנה העצמית שלי. ״אתה בסדר,״ אמר טאקומי כשחזר בריצה לעברי. ״בואו נצא מכאן לפני שיהרגו אותנו.״ ״אני מצטער,״ אמרתי. ״אבל אני לא יכול לקום. סבלתי מזעזוע מוח קל.״ לארה רצה החוצה והתיישבה לידי. ״אתה בסדר?״ ״אני סובל מזעזוע מוח,״ אמרתי. טאקומי התיישב איתי והביט לי בעיניים. ״אתה יודע מה קרה לך?״ ״החיה תפסה אותי.״ ״אתה יודע איפה אתה?״ ״אני בדאבל דייט וחצי.״ ״אתה בסדר,״ אמר טאקומי. ״בוא נלך.״ ואז רכנתי קדימה והקאתי על המכנסיים של לארה.”

“זה הכול כל כך ילדותי ומעורר רחמים. אתה מביך. תתגבר על זה תתגבר על זה תתגבר על זה. אבל הוא לא ממש ידע מהו "זה".”

“שיקגו היא העיר האמריקאית הגדולה, והיה באמת נהדר לחיות שם בתקופה של התרחבות כלכלית, הזדמנויות וצמיחה. הרגשתי כאילו אני חי במרכז העולם. בניגוד לניו יורק, אף אחד לא מצפה ממך להיות סופר מקצועי.”

“…הוא טוען שאהבת אמת תנצח בסוף (מה שאולי נכון ואולי לא) אבל אם זו שקר, זה השקר היפה ביותר שיש לנו!”

“והמוסר של הסיפור הוא שאינך זוכר מה קרה. מה שאתה זוכר הופך למה שקרה.”

“כי אתה החבר שלי, טמבל.”

“אי אפשר פשוט להחליט שאתה חשוב ואז למות, אלסקה, כי עכשיו אני שונה באופן בלתי הפיך, ואני מצטער שנתתי לך ללכת, כן, אבל את בחרת. השארת אותי חסר-אולי, תקוע במבוך המחורבן שלך. ועכשיו אני אפילו לא יודע אם בחרת בדרך הישרה והמהירה החוצה, אם השארת אותי ככה בכוונה. אז בעצם אף פעם לא הכרתי אותך, נכון? אני לא מצליח לזכור, כי אף פעם לא הכרתי.”

“שירה פשוט כל כך אמואית," הוא אמר. "אוי, הכאב. הכאב. תמיד יורד גשם. בנשמתי.”

“זה העניין בכאב. הוא דורש שירגישו אותו...”

“אני לא אוהב את הביטוי "חברים מהאינטרנט", כי הוא מרמז שאנשים שאתה מכיר באינטרנט הם לא באמת חברים שלך, שאיכשהו החברות פחות אמיתית או פחות משמעותית עבורך רק משום שהיא מתרחשת דרך סקייפ או הודעות טקסט. המדד לידידות אינו המוחשיות שלה אלא המשמעות שלה.”

“אני שונא את זה. אני שונא ילדים כאלה כל כך פאקינג הרבה.”

“...סיפורים לא רק גורמים לנו להיות חשובים זה לזה—אולי הם גם הדרך היחידה אל החשיבות האינסופית שהוא חתר אליה במשך זמן כה רב.”

“אבל תמיד יש סבל, פאג'. שיעורי בית או מלריה או שיש לך חבר שגר רחוק כשיש לידך בחור נאה. הסבל הוא אוניברסלי. זה הדבר היחיד שבודהיסטים, נוצרים ומוסלמים כולם מודאגים ממנו.”

“מילותיו האחרונות של המטיף בן המאה התשע-עשרה הנרי וורד ביצ'ר היו "עכשיו בא המסתורין." המשורר דילן תומאס, שאהב משקה טוב לפחות כמו אלסקה, אמר, "שתיתי שמונה עשרה וויסקי ברצף. אני מאמין שזה שיא," לפני שמת. המועדף על אלסקה היה המחזאי יוג'ין או'ניל: "נולדתי בחדר במלון, ו--לעזאזל--מתתי בחדר במלון." אפילו לקורבנות תאונות דרכים יש לפעמים זמן למילות פרידה. הנסיכה דיאנה אמרה, "אוי אלוהים. מה קרה?" כוכב הקולנוע ג'יימס דין אמר, "הם חייבים לראות אותנו," ממש לפני שהטיח את הפורשה שלו במכונית אחרת. אני מכיר כל כך הרבה מילות פרידה. אבל את שלה לעולם לא אדע.”

“אתה מקבל את כל החברים האלה בדיוק כשאתה כבר לא צריך חברים יותר.”

“אם אתה לא חי חיים בשירותו של טוב גדול יותר, לפחות תמות מוות בשירותו של טוב גדול יותר, אתה יודע? ואני חושש שלא אזכה לא לחיים ולא למוות שמשמעותם משהו.”