“הוא זכר כמה נחמדים היו אליו הילדים במחנה חצוי־הדם אחרי המלחמה עם קרונוס. כל הכבוד, ניקו! תודה שהבאת את צבאות השאול להציל אותנו! כולם חייכו. כולם הזמינו אותו לשבת ליד השולחן שלהם. אחרי בערך שבוע, קבלת הפנים שלהם התחילה להימאס. המחנאים היו קופצים כשהוא היה ניגש מאחוריהם. הוא היה מגיח מן הצללים ליד מדורת המחנה, מבהיל מישהו ורואה את אי־הנוחות בעיניהם: אתה עדיין כאן? למה אתה כאן? זה לא עזר שמיד אחרי המלחמה עם קרונוס, אנבת' ופרסי התחילו לצאת … ניקו הניח את הפאסטורה שלו. פתאום זה כבר לא היה טעים כל כך.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←