זיכרון

“היינו שישה סביב שולחן בהמפטון קורט. קמנו והלכנו יחד לאורך השדרה. בדמדומים הדקים והלא מציאותיים האלה, כמו הדים של צחוק מהדהד בסמטה, הרגשתי שהחיוניות והבשר חוזרים אליי. מול השער, מול איזה עץ ארז, ראיתי את נוויל, ג'יני, רודה, לואיס, סוזן ואותי, בוערים באור יקרות – החיים שלנו, הזהות שלנו. המלך ויליאם עוד נראה כמו מלך לא אמיתי והכתר שלו כצעצוע מנצנץ. אבל אנחנו – מול הלבנים, מול הענפים, שישה מתוך מיליוני מיליארדים, לרגע אחד מתוך אינסוף הזמן שעבר ושיבוא, בערנו שם בניצחון. הרגע היה הכול; הרגע הספיק.”

“כולם מיוחדים; כל רגע בחיינו הוא ייחודי. לא משנה עד כמה מצב עשוי להיראות קשה או כואב בהווה, הוא עד מהרה הופך לזיכרון ולמסע מיוחד. הזיכרונות מעצבים אותנו למי שאנחנו, אך הם גם מתחילים לדעוך עם הגיל. יש דרכים רבות לשמר את הרגעים המיוחדים הללו, כדי שנוכל להוקיר סיפור שהוא שלנו בלבד.”

“אשרי השוכחים: כי אף על פי שגיאותיהם הם יוצאים נשכרים יותר.”

“בית הוא שולחן. אגד חלום. בית זה הגבינות, הספרים שלי והעבודה שאינה מסתיימת. כל הדברים האבודים שיכולים ליום אחד לקרוא אלי, פני ילדי שיום אחד יקראו אלי. אולי לא נוכל להעלות בשר מחלום או להחזיר סנדל עפרי, אך אפשר לאסוף את החלום עצמו ולהחזירו שלם ויחיד במינו.”

“נשיקה היא פרח של אהבה, שיר מתוק של שני לבבות, וזיכרון של תשוקות נצחיות.”

“אומרים שהיעדרות גורמת ללב להתגעגע יותר, אבל היעדרות גם קהה את הזיכרון, ואז אנחנו נוטים לשכוח את מי בכלל התגעגענו אליו מלכתחילה.”

“רבים מן האנשים נכשלים כהוגים מקוריים פשוט משום שהזיכרון שלהם טוב מדי.”

“רבי גדול עומד ומחנך בשוק. מקרה אחד, שבו גבר מוצא בבוקר את הוכחת זנות אשתו, מביאים אתה חבורה לשוק כדי לסלוח בה אבנים עד מוות. יש גרסה ידועה לסיפור זה, אך חבר שלי – דובר המתים – סיפר לי על שני רבנים נוספים שניצבו בפני מצב דומה. אלה הם הסיפורים שאני רוצה לספר לך. הרבי מתקדם ומתנחל לצד האישה. מתוך כבוד לו, מתעכבים החבורה עם האבנים כבדות בידיהם. "האם יש כאן גבר," הוא אומר אליהם, "שלא חשק באישה של גבר אחר, באיש של אישה אחרת?" הם מתחננים ומאמרים: "אנחנו יודעים את החשק, אך רבי, אף אחד מאיתנו לא פעל על פיו." הרבי אומר: "אז, התכוננו ותודה לאלוהים על כך שהחזיק אתכם חזקים." הוא לוקח את האישה בידו ומביא אותה מהשוק. לפני שהוא משחרר אותה, הוא מחשיך לה: "ספרי למגיסטרט של העיר”

“גיבור שנשכח מעולם לא היה הגיבור האמיתי, גיבור אמיתי לא יכול להישכח.”

“זה לא שאני לא זוכר. זה שאני בוחר לא לזכור, מה שאומר שאני בוחר לא לזכור מה שלא לזכור גרם לי בפעם הקודמת שעשיתי זאת.”

“חלפו ימי הקיץ, ומחשבתי עימם. לא עוד אתמסר לתקוות להשיב אותך אליי. התקווה היא שמכבידה את השלשלאות הללו ומאריכה את לילות הסתיו. אהיה לך אך לזיכרון: האוהב שדקלם שירי אהבה. עליי ללכת כעת, ואני מפציר בך שלא להביט לאחור.”

“הזיכרון הוא הבסיס של כל מסע.”

“אם אתה רוצה להיות מסוגל להיזכר בכל דבר ובכל פרט, אז אתה צריך להיות חזק מספיק כדי לחוש גם את כל הזיכרונות הרעים.”

“הוא חשב על זכרו של ג'ורדן, חשב על כמה כאב אפילו להביט באיזבל ובקלרי. בלי זיכרון, הם היו אבודים. ואף אחד לא רצה שמי שהוא אוהב יהיה אבוד.”

“וּבָאֵזֹה, אֶטְעָם, תִּתְמַסְּקֶה זִכְרָנָהּ, וְאֶשְׁכָּחֵנִי אֶת הַנַּעֲרָ שֶׁהָיְתָה לִי בַּחֲלוֹם.”

“אמת הזיכרון, משום שלזיכרון יש סוג מיוחד משלו. הוא בוחר, מסלק, משנה, מגזים, ממעיט, מהלל וגם משמיץ; אך בסופו של דבר הוא יוצר את המציאות שלו, את גרסתו ההטרוגנית אך בדרך כלל הקוהרנטית של האירועים; ואף אדם שפוי מעולם אינו נותן אמון בגרסתו של מישהו אחר יותר מאשר בשלו.”

“שנאה לא יכולה למחוק זיכרונות של אהבה. אתה צריך להתמקד בכל דבר אחר.”

“אך אם כל מה שיכול להיות קיים, האם הזיכרון הוא המצאה או המצאה היא הזיכרון?”

“לא לנצח, חשבה טסה. היה להם זמן רב, רב. חיים שלמים. חייו שלו. והיא תאבד אותו יום אחד, כפי שאיבדה את ויל, ולבה יישבר, כפי שנשבר קודם לכן. והיא תרכיב את עצמה מחדש ותמשיך הלאה, כי הזיכרון של כך שהיה לה ג'ם יהיה טוב יותר מאשר שלא היה לה אותו כלל.”

“אך כשאני מבט את סביבי בחדר בו אני עכשיו, כשאני רואה את בגדי שרלוטת הנפוצים לפני, את כתבי אלברט, ואת כל חפצי הנוי האלה, המוכרים לי עד הכתרת הנייר שבה אני כותב עכשיו, כשאני חושב על מה אני למשפחה זו – הכל. חברי מכבדים אותי; לעיתים אני משתתף בשמחתם, ולבי נראה כאילו לא יכול להכות ללאם; ואף על פי כן – אם אני אמות, אם אני אקרא לעצמי מתוך מרכז זה, האם ירגישו – או עד כמה זמן ירגישו – את החלל שסערתי בחייהם? עד כמה זמן! כן, כך רופפת טבע האדם, עד כדי כך שהוא, גם שם, שם שבו הוא מודע ביותר לקיומו, שם שבו הוא עושה את ההשפעה החזקה והמכרעת ביותר, גם בזיכרון, בליבו של האהוב עליו, גם שם הוא חייב להיעלם – להיעלם, ומהיר. אני יכול לפורר את חזהי מכעס לחשוב כמה”