זיכרון

“אֲדֹנִי טְרָאָס, הֲאַתָּה מַחְשִׁיב שֶׁהַחֲשָׁבוֹת שֶׁל הָאָדָם מַקְרִיאִים לָהֶם כְּבוֹד בְּשַׁעַת מִכְּנָה מְיֻחֶדֶת? הַאִם לְךָ מַחְשָׁבוֹת חָדָשׁוֹת אוֹ חֲשִׁיבוֹת מְקַלְקְלוֹת מִכָּאן בְּעַל פִּי שֶׁהָיִיתָ בְּגִיל עֲשָׂרָה? הַאִם רוֹאֶה כְּמוֹ קִדְּמָלִים, שֹׁמֵעַ כְּמוֹ קִדְּמָלִים, מַטְע”

“זיכרון אבוד הוא דרך אחת להתמודד עם נזק.”

“כל אירוע יוצר זיכרון בלב; תצלומים מזכירים ומחזקים את הזיכרון הזה בעתיד,”

“במהלך התבגרותי, תמיד הייתה לי מנטליות של חייל. כילד רציתי להיות חייל, טייס קרב, סוכן חשאי, מקצועות שדורשים מידה רבה של אומץ וסיכון והעמדת עצמך בסכנה חמורה כדי להשלים את המשימה. אף על פי שלא נעשיתי כל הדברים האלה, ולולא הנטייה המוקדמת שלי, בשנותיי הצעירות ביותר, שכבר נטתה אליהם, העניין שהיה שם עדיין עיצב את הפילוסופיות שלי. עד היום אני מכבד סיכון והקרבה למען טובתם של אחרים - השקפותיי על החיים ועל האהבה מושפעות מכך מאוד.”

“אנחנו יכולים לשחרר את עצמנו מן הסיפורים הישנים שהקטינו אותנו ולאפשר לאהבה אמיתית לעצמנו לפרוח”

“אך חלונות בית הזיכרון, וחלונות בית הרחמים, אינם נסגרים בקלות כחלונות של זכוכית ועץ. הם נפתחים בפתאומיות; הם מרעישים בלילה; יש למסמר אותם. מר האנגלי ניסה למסמרם, אך לא תקע את המסמרים עד הסוף. לכן הוא עבר ערב מוטרד בלבד ולילה גרוע יותר.”

“הריח הוא הקשר החזק ביותר לזיכרון.”

“זיכרון הוא המשאב החשוב ביותר של האדם. זה כמו דלק – שורף ומחמם. הזיכרון שלי הוא כמו ארון עם המון מגירות; כשאני רוצה להיות בן חמש עשרה, פותח מגירה מסוימת ורואה את הנוף שראיתי בקובה כשהייתי ילד. מריח את האוויר, מרגיש את האדמה, רואה את הירוק של העצים. בגלל זה אני רוצה לכתוב ספר.”

“אם לחיים יש בסיס שעליו הם עומדים, אם הם קערה שאדם ממלא וממלא וממלא — אזי הקערה שלי, ללא ספק, עומדת על הזיכרון הזה.”

“כשאין עוד שארית מן העבר, לאחר שמתו האנשים, לאחר שמתפרקים הדברים ונפזרים... הזכירות והטעמים נשארים עדיין זמן רב, כמו נשמות, מושתות על טיפות קטנות ואף כמעט בלתי מורגשות של טבעתם, ומחזיקות, עמידות, את המבנה העצום של הזיכרון”

“הייתי הפנים הראשונות שראית כשנולדת, עירום כצבע שערי, שחורים כעורפי. עכשיו הפנים האחרונות שראיתי לפני מותי, שערך שחור כעורפי, עירום.”

“אהבה מטביעה זיכרון בלב שאיש אינו יכול למחוק”

“מתוך חוסר איזון טבעי, השתמשתי בכתיבה כדי למצוא עוגן בעולם מלא בערפל ובאי-ודאות. מודעת האבל שניסחתי בעצמי לא תבכה את המוות, אלא תחגוג את החיים בהכרת תודה מעומק הלב לכל האנשים שהאירו את המציאות בטוב לבם, בחברות שלהם, במעשי חסד ובגילויי רצון טוב. זו הייתה זכות לחיות בנקודת הזמן הזו לצד אנשים שהקדישו את עצמם לריכוך הקצוות החדים של החיים. השמיים בירכו אותי בשנים רבות לגלות למה זה יפה לחיות ולמות בעולם שבו הגבעות והרוח, הנהרות והימים, הכוכבים, הירח ואור השמש תמיד ימשיכו להתקיים.”

“אך די היה אם, במיטתי, שינה עמוקה תאפשר לרוחי להתרפא לחלוטין; אז היא תפטר את מפת המקום בו נרדמתי, ובעת שאשקע באמצע הלילה, מכיוון שאינני יודע איפה אני, אפילו לא הבנתי ברגע הראשון מי אני; כל מה שהיה לי, בשמירתו המקורי, היה תחושת קיומו כפי שהיא עשויה לתרדד בעומקי החיה; הייתי חסר יותר מחיי קוואמן; אך אז הזיכרון – לא עוד של המקום בו אני, אלא של כמה מהמקומות בהם חייתי בהם ובו אולי הייתי – יגיע אלי כמו עזרה מן השמים כדי להציל אותי מהחלל ממנו לא יכולתי לצאת בעצמי; עברתי שניות של אלפי שנים של התרבות, והדמיון הבלוי של מנורות שמן, ואז של חולצות כנפיים, חידש בהדרגה את תכונותי המקוריות.”

“היזכרות בדברים שחלפו היא רק לעשירים. לעניים היא רק מסמנת את העקבות הדהויות על הדרך אל המוות.”

“איש אינו יכול לזכור מספיק טוב כדי להיות שקרן מוצלח.”

“העבר שלך כמו שק של לבנים; תניח אותו ותגמור. תפסיק לאסוף כל מילה כואבת, זיכרון וטעות. אסוף תקווה.”

“אין לרגעים של חרטה מקום עם אלה שאינם שוכחים מעולם.”

“הזיכרונות שלי תמיד אוחזים במוחי כדי להבין את העבר”

“האיש שאני אהיה לאחר מותי אין לו סיבה יותר לזכור את האדם שייתי מאז לידתי מאשר לו לזכור את מה שהיה לפני כן.”