היגיון

“אהבה הייתה תמיד ורק על תחושת טוב. בגיל ההתבגרות המוקדם, כשנפגענו ונאמר לנו שהעונשים האלה הם "למעננו" או "אני עושה את זה כי אני אוהב אותך", אחי ואחיותי ואני היו מבולבלים. למה עונש קשה הוא גילוי אהבה? כמו ילדים, השתדמנו לקבל את הלוגיקה הזו של מבוגרים, אך ידענו בליבנו שהיא לא נכונה. ידענו שהיא שקר. כמו השקר שהמבוגרים סיפרו אחר כך, לאחר העונש הקשה: "זה פוגע בי יותר ממך". אין דבר שיצר יותר בלבול בנוגע לאהבה במinds והלבבות של הילדים מאשר עונש לא-חניניים או אכזריים שניתן על ידי מבוגרים שהם הוכשרו להאמין שהם אמורים לאהוב ולכבד אותם. ילדים כאלה לומדים מוקדם להטיל ספק במשמעות של אהבה, לחלום על אהבה אף על פי שהם סובלים מהשערה שהיא לא קיימת.”

“אנשים שמתאכזרים מהרעיון שכל תנועותינו נובעות מטעמים עצמיים הם מבולבלים. הם התבלבלו בין הסיבה האחרונה (למה דבר מסוים התפתח באמצעות בחירה טבעית) לבין הסיבה הקרובה (איך הגוף פועל כאן ועכשיו). דרך טובה להבין את הלוגיקה של בחירה טבעית היא לחשוב על גנים כעל סוכנים עם מטרות עצמיות. הגנים הללו יש להם מטרות מטפורות — להעתיק עצמם — והאורגניזמים שהם מעצבים יש להם מטרות אמיתיות. אך אלה אינן אותן מטרות. לפעמים הדבר הכי עצמי שגן יכול לעשות הוא להכניס מטרות לא-עצמיות למוח האנושי — אהבה אמיתית, ללא הגבלה, לא-עצמית עד עצמות העצם. אהבת הילדים (שנושאים את הגנים שלך לדורות הבאים), בן/בת זוג נאמן (שהשלכות הגנטיות שלו זהות לשלכותיך), וחברים ובעלי ברית (שנאמנים לך אם אתה נאמן) יכולים להיות עמ”

“אמרו השרירים שלי שאינם רוצים להמשיך בתרגול עוד היום, אז הצעתי שמא יאפשר לי להימנע מהדבר הפעם הזו. הוא צחק, וייתכן מאוד שהצחיק עליי ולא עמי. "מדוע זה צחוק?" שאלתי. "אח...", אמר, והחיוך נעלם ממנו. "אתה רציני." "בהחלט! ראה, טכנית אני ער עוד שתי ימים. מדוע צריך להתחיל את האימון עכשיו? אפשר לי ללכת לישון." התלוננתי. "זה רק שעה אחת." "איך אתה מרגיש עכשיו?" "אני כאב כמו גיהנום." "תרגיש גרוע יותר מחר." "ואז?" "אז, טוב יותר להתחיל עכשיו, כשאתה מרגיש...לא כל כך גרוע." "מה זה לוגיקה?" התנגשתי.”

“בדומה לבני אדם, דעות באות בכל הצורות והגוונים, אך בסופו של דבר הן רק מה שהן; ועדיין אפשר לסווגן לפי טבען. הראשונה, אפשר לומר, היא האינדוקטרינלית, אשר, כמובן, מוכתבת בידי הקהילה והצורך, בידי הצורך האנושי בקבלה; שנית, ישנה האישית, וזו מוכתבת לעיתים קרובות בידי הייחודיות, בידי הכמיהה להיראות מעניינת ואינטליגנטית, או חופשית, או מיוחדת; ולבסוף באה הרגשית. זו מוכתבת בדרך כלל בידי הנסיבות, המרירות וההתרגשות. אולם לעיתים נדירות נמצא מקרה שבו מי מאלה מוכתבת בידי התבונה במצבה הטהור: מכאן אנו רואים כי בלב מספר דעות שגויות לא תמיד עומעמת מידע שגוי, אלא לעיתים קרובות למדי איזו בעיה של העצמי האנושי.”

“אני בטוח שפעולת החשיבה הלוגית לא יכולה להיות טבעית למוח האנושי. אם הייתה כך, מתמטיקה הייתה הייתה הקורס הקל ביותר לכל תלמיד בבית הספר, ולא היו לנו אלפי שנים עד שגילו את השיטה המדעית.”

“בסופו של דבר המפלגה תכריז ששניים ועוד שניים הם חמש, ותצטרך להאמין בכך. היה זה בלתי נמנע שהם יעלו את הטענה הזאת מוקדם או מאוחר: ההיגיון של עמדתם חייב זאת. לא רק תקפותו של הניסיון, אלא עצם קיומה של המציאות החיצונית, הוכחשו במובלע על ידי הפילוסופיה שלהם. הכפירה שבכפירות הייתה השכל הישר. ומה שהיה מבעית לא היה שהם יהרגו אותך על כך שתחשוב אחרת, אלא שאולי הם צודקים. שכן, אחרי הכול, איך אנו יודעים ששניים ועוד שניים הם ארבעה? או שכוח הכבידה פועל? או שהעבר אינו ניתן לשינוי? אם גם העבר וגם העולם החיצוני קיימים רק במוח, ואם המוח עצמו ניתן לשליטה — מה אז?”

“אתה יודע שאני אוהבת אותך, נכון? הרצון לנשק אותה לבדידה היה כה חזק עד שמעט לא הצלחתי לשמור על הכללים שלנו. היא חייכה, יפה וזוהרת באור הבוקר המאוחר. "לא כמו שאני אוהבת אותך." "אוי, אלוהים. זה חלום שבאמת התגשם: להתחיל דיון מי אוהב יותר." "אני מתחיל. אני אוהבת אותך יותר. סדרך." סידני צחקה והפתיחה את הדלת. "אני למדתי שיעורי דיון. הלוגיקה שלי תנצח את השלך.”

“זו הנמקה כוזבת מצד האתאיסט לשנוא את כל הדת בשל אנשים שמניפולטים את הדת כך שתתאים לאג'נדות שלהם. הם מקבילים, ולכן, אם האמת היא אמת, שותפים לפשע. בעיני המאמינים, האתאיסט והמושחת מבחינה דתית מתכנסים לאותו אדם, הצדיק בעיני עצמו: האחד מכחיש את האמת כדי שתתאים לאג'נדה שלו; האחר מניפולט את האמת כדי שתתאים לאג'נדה שלו.”

“באופן כללי, יש ערך רב של אמת בלקחת צעד אחורה, להתבונן, ואז להכליל באופן לוגי את הקצוות של מה שאתה רואה.”

“...ומה עם האבן, מר לאבגוד? הדבר שאתה קורא לו אבן התחייה? "ומה איתה?" "ובכן, איך זה יכול להיות אמיתי?" "הוכח שאינו," אמר קסנופיליוס. הרמיוני הביטה החוצה”

“מוח פתוח, בשאלות שאינן סופיות, הוא מועיל. אבל מוח פתוח לגבי היסודות הסופיים של התבונה העיונית או של התבונה המעשית הוא איוולת. אם מוחו של אדם פתוח בעניינים הללו, לפחות שיפיו יהיה סגור. אין הוא יכול לומר דבר לעניין. מחוץ לטאו אין כל יסוד לבקר את הטאו או כל דבר אחר.”

“אך זו תופעה כה מוזרה ובעלת סיכויי אקראיים כה נמוכים שמשהו כה שימושי עד כדי התפעלות יוכל להתפתח רק על ידי אקראיות, עד שכמה מחשבים בחרו לראות בה את ההוכחה הסופית והמכריעה לאי-קיום האלוהים. הטיעון נראה כך: "אני מסרב להוכיח שאני קיים", אומר האל, "כי הוכחה משחיתת האמונה, ואם אין אמונה, אני לא דבר". "אבל", אומר האדם, "הדג בבל הוא ראיה ברורה, לא? הוא לא יכול להתפתח על ידי אקראיות. הוא הוכחה לקיומו, ולכן, לפי טיעונך, הוא אינו קיים. QED." "אוי, אוי", אומר האל, "לא חשבתי על זה", ומתאבד בפריחת לוגיקה. "אוי, זה היה קל", אומר האדם, ומשלים עם עוד אחד, ומסיק ששחור הוא לבן, ומתגלה כקורבן של חציית כביש עם זברות.”

“ניתן להתווכח אם אמונה עיוורת היא אכן אמונה בכלל. אמונה היא אזור האפור התפיסתי שבו עובדות מדעיות פוגשות את אמיתותיו החווייתיות של הפרט - הקיצון של הראשונות נותר חשוך, ואילו האחרונות נתפסות מסונוורות באור. לפי השיטה המדעית הראויה, יהיה זה חוסר יושר אינטלקטואלי מצדי להצהיר על קיומו של אלוהים בוודאות מוחלטת, אך לרוחי האישית יהיה זה חוסר יושר אינטלקטואלי מצדי להכחיש את קיומו של אלוהים אפילו לשנייה. כך מתקבל הטוב שבשני העולמות, שכן המאמין נקרא להיות מסוגל לתת נימוקים לאמונתו, סטייה מן הדמיון גרידא.”

“יש די ידע בספרים כדי להסביר את הקיים, הידע שלך חייב לעורר השראה במה שאפשרי.”

“זה מה שהרוב רואה בו. הוא לא בהכרח הטוב ביותר או ההגיוני ביותר, אבל הוא זה שהסתגל לרצונותיה של החברה כולה.”

“הגדרות מפי מולא דו-פיאזה: אינטלקטואל: מי שאינו יודע שום מלאכה.”

“אף הלוגיקה עצמה מאשרת כי אב שמים אוהב לא ינטוש את ילדיו ללא ספק שיאפשר להם ללמוד עליו.”

“קסם הוא היגיון.”

“איזו סיכוי יש ללוגיקה מול כוס יין ונשיקה?”

“רוב הרעיונות החדשים מגיעים אלינו לא דרך היגיון טהור, אלא דרך מיזוג של זיכרון ודמיון. אילו רעיונות חדשים היו תוצר של רציונליות בלבד, אנשים אחרים היו מבינים במהירות ומאמצים פתרונות חדשניים. היעדר הדמיון של אנשים מונע מהם להבין את חשיבותו של רעיון חדשני.”