“כל חייו נדמה לו שדוגמת הסילוגיזם שלמד בלוגיקה של קיזווטטר — "קאיוס הוא אדם, בני אדם הם בני תמותה, לפיכך קאיוס הוא בן תמותה" — נכונה רק ביחס לקאיוס האיש, לאדם בכלל, וזה היה מוצדק בהחלט, אבל הוא לא היה קאיוס והוא לא היה אדם בכלל, והוא תמיד היה משהו מיוחד לגמרי, נבדל מכל שאר היצורים; הוא היה וניה, עם אמא, עם אבא, עם מיטיה ועם וולודיה, עם הצעצועים שלו ועם העגלון, עם ניאניה, ואחר כך עם קאטנקה, עם כל שמחות הילדות, צעריה, תשוקותיה, נעוריה וילדותה. האם קאיוס הכיר את ריחו של כדור העור המפוספס שניהנה כל כך? האם קאיוס נישק כך את ידה של אמו, והאם קפלי שמלת המשי של אמו של קאיוס רשרשו כך בשבילו? האם קאיוס היה מאוהב כך? האם קאיוס היה יכול לנהל ישיבה כך? וקאיוס אכן בן תמותה, וזה נכון שימות, אבל בשבילי, וניה, איוואן איליץ', עם כל רגשותיי ומחשבותיי — בשבילי זה שונה לגמרי. ואי אפשר שאמות. זה יהיה נורא מדי.”
ליאו טולסטוי