אשם

“אתה רוצה לתת לי שוקולד ופרחים? זה היה נהדר. אני אוהבת את שניהם. רק שאני לא רוצה אותם מתוך אשמה, ולא רוצה אותם אם אתה לא תתן אותם גם לכל האנשים שהצילו את ילדינו.”

“יש שמתחתנים כי הם מאוהבים. אחרים מתחתנים כדי לקיים יחסי מין... בלי רגשות האשם.”

“זה באמת דבר די פשוט לאזן את הכעס שלי. כל מה שאני צריך לעשות הוא לזכור ש״יד הקלפים״ שחולקה לי מחווירה בהשוואה ל״חפיסת הקלפים״ שזרקתי לאחרים.”

“לטבע אין יופי אסור לוח בטון מעשה ידי אדם: רדוף אשמה כנפיים או עלים, מה שלא נרצה את האיברים האלה רק העצים ישתפו עם הציפורים”

“אין צורך באלוהים כדי ליצור אשמה או כדי להעניש. די בבני מיננו, בעזרת עצמנו. דיברת על יום הדין האחרון. הרשה לי לצחוק בכבוד. אחכה לו בנחישות, שכן הכרתי דבר גרוע ממנו, את משפטם של בני האדם. לגביהם אין נסיבות מקלות; אפילו כוונה טובה מיוחסת לפשע. האם שמעת לפחות על תא היריקה, שאומה אחת המציאה לא מזמן כדי להוכיח את עצמה לגדולה בעולם? קופסה אטומה בקירות, שבה האסיר יכול לעמוד בלי לזוז. הדלת המוצקה הנועלת אותו בתוך מעטפת הבטון נעצרת בגובה הסנטר. מכאן שרק פניו נראים, וכל סוהר חולף יורק עליהם בשפע. האסיר, הדחוק בתאו, אינו יכול לנגב את פניו, אף כי מותר לו, אמנם, לעצום את עיניו. ובכן, זה, מון שר, הוא המצאה אנושית. לא היה להם צורך באלוהים בשביל יצירת המופת הקטנה הזאת.”

“שני הפושעים העיקריים הם צרפת וארצות הברית. הן חייבות להאיטי פיצויים עצומים בגלל מעשים שקרו לפני מאות שנים. אם אי פעם נגיע לשלב שמישהו יגיד 'אנחנו מצטערים על מה שעשינו', זה יהיה נחמד. אבל אם זה רק כדי להרגיע את המצפון, זה פשע בפני עצמו. כדי להיחשב למשהו קרוב לציוויליזציה, אנחנו צריכים לומר: 'ביצענו פשעים איומים והרווחנו מהם. חלק גדול מהעושר של צרפת מגיע מהפשעים שביצענו נגד האיטי, וגם ארצות הברית הרוויחה. לכן, אנחנו הולכים לשלם פיצויים לעם ההאיטי'. רק אז תראו את ההתחלה של ציוויליזציה.”

“זה היה כבודו העצמי שהיא ביקשה להשמיד, ביודעה שאדם המוותר על ערכו נתון לחסד רצונו של כל אחד; זו הייתה טהרתו המוסרית שהיא נאבקה לפרוץ, זו הייתה יושרו הבטוח שהיא רצתה לנפץ באמצעות רעל האשמה — כאילו, אם יקרוס, שחיתותו תעניק לה זכות לשחיתותה שלה.”

“תרגיש מה זה באמת לרעוב, ואני מבטיח לך שתחשוב פעמיים לנצח לפני שתבזבז אוכל”

“אנשים לא רוצים לחשוב. וככל שהם מסתבכים יותר בצרות, כך הם רוצים פחות לחשוב. אבל מתוך איזה שהוא אינסטינקט, הם מרגישים שהם צריכים לחשוב, וזה גורם להם להרגיש אשמה. לכן הם יברכו וילכו בעקבות כל מי שייתן להם הצדקה לא לחשוב. כל מי שהופך למעלה - למעלה אינטלקטואלית מאוד - את מה שהם יודעים שהוא חטאם, חולשתם ואשמתם... הם מקנאים בהישג, וחלומם על גדולה הוא עולם שבו כל האנשים נעשו לנחותים המוכרים שלהם. הם אינם יודעים שחלום כזה הוא ההוכחה הבלתי ניתנת לטעות לבינוניות, משום שעולם כזה הוא בדיוק מה שאיש ההישג לא היה מסוגל לשאת”

“האשם שהרגשת כשחייכת ואחרים סבלו, האשם שהרגשת כשנהגת בקטנוניות עם חברים וחסרת סבלנות כלפי הוריך, כשנהגת בגסות כלפי מוריך ולא עמדת לצד זרים, האשם הזה נפלא. הוא מוכיח שאתה אנושי, שאתה רוצה להיות טוב יותר. הודֶה לאשם הזה על כך שלימד אותך, על כך שעשה אותך מודע. ועכשיו שאף לשפר את עצמך. זו מלאכה לכל החיים להפוך לאדם שאנחנו רוצים להיות.”

“היה לו די נקיפות מצפון על שלא עשה דבר למען אחיותיו בעצמו, כדי להיות חרד מאוד שכל אחד אחר יעשה הרבה מאוד.”

“ברגע שבן זוג מתחיל לאבד עניין, כנראה יש מעט מאוד שהצד האחר יכול לעשות כדי לעצור את התהליך. כמו פיתוי, גם נסיגה סובלת מעטה של רתיעה. עצם התמוטטות התקשורת קשה לדיון, אלא אם לשני הצדדים יש רצון לראותה משוקמת. הדבר מותיר את האוהב במצב נואש. דיאלוג כן נראה כמניב רק גירוי, וחונק את האהבה בניסיון להחיותה. נואש להשיב אליו את בן הזוג בכל מחיר, האוהב עשוי בשלב זה להתפתות לפנות לטרור רומנטי, תוצר של מצבים שאין להם תקנה, מגוון של תחבולות (הסתגרות נעלבת, קנאה, רגשי אשם) שמנסות לכפות על בן הזוג להחזיר אהבה, באמצעות התפוצצות (בהתקפי דמעות, זעם או אחרת) מול האהוב. בן הזוג הטרוריסטי יודע שאין הוא יכול לקוות באופן מציאותי לראות את אהבתו נענית, אך חוסר התוחלת של דבר אינו תמיד (באהבה או בפוליטיקה) טיעון מספיק נגדו. דברים מסוימים נאמרים לא משום שיישמעו, אלא משום שחשוב לומר אותם.”

“יש לנו אשליה מוזרה שהזמן לבדו מבטל את החטא. שמעתי אחרים, ושמעתי את עצמי, מספרים על אכזריות ושקרים שנעשו בילדות כאילו לא היו מעניינו של הדובר הנוכחי, ואף בצחוק. אבל הזמן לבדו אינו עושה דבר לא לעובדה של החטא ולא לאשמתו. האשמה אינה נשטפת על ידי הזמן אלא על ידי תשובה ודמו של המשיח: אם חזרנו בתשובה על חטאי הילדות הללו, עלינו לזכור את מחיר סליחתנו ולהיות ענווים.”

“אפשר לראות את אותה אי־מוסריות או אמורליות בתפיסה הנוצרית של אשמה ועונש. יש רק שני טקסטים, שניהם קיצוניים וסותרים זה את זה. הציווי של הברית הישנה הוא לגבות עין תחת עין ושן תחת שן (הוא מופיע בקטע של פירוט מטורף לחלוטין על הכללים המדויקים המסדירים נגיחת שוורים הדדית; כדאי לחפש אותו בהקשרו (שמות כ״א)). השני הוא מן הבשורות ואומר שרק מי שאין בו חטא צריך להשליך את האבן הראשונה. הראשון הוא בסיס מוסרי לעונש מוות ולברבריות אחרות; השני הוא כה רלטיביסטי ובלתי שיפוטי עד שלא היה מאפשר את העמדתו לדין של צ׳רלס מנסון. מעט מושגי הצדק שלנו נאלצו להתפתח חרף קודים אבסורדיים אלה של נקמנות-על וחמלה-על.”

“זה מתיש, האנרגיה שנדרשת כדי לבטל ידיעה של אמת.”

“אלוהים הוא פסיקתנו הסופית בשאלה מי ומה שליליים ומי ומה חיוביים בחיינו. מוטב שלא לפשט זאת יתר על המידה כפי שעושים האמונות הטפלות הלכודות באשליה; מבחניו של ישות אינסופית לא תמיד יהיו כה מלבלבים, והדברים שאנו עשויים לראות כחיוביים הם במקרים רבים פשוט תשוקות של טבענו החוטא. עלינו להגן על רוחנו מבלי ליפול אל הטעות הנרקיסיסטית של ניסיון להגן על רגשותינו האנוכיים, שהאחרונים, בתורם, סביר הרבה יותר שלא יביאו שלום ואושר. אלא אשמה וריקנות. כאשר אדם מסתובב כל הזמן, במחשבתו, ומנסה להפריד בין אנשים חיוביים לשליליים, הוא כבר נשלט בידי משהו גרוע אף יותר מאותם אנשים שהוא מכנה "האנשים השליליים", וזאת עוד לפני שיזהה זאת בזמן כדי להימנע ממנו, כשם שהוא מנסה בצביעות להימנע מהם.”

“כמו שנאה, אשמה אינה יכולה להינעל בדממת השכחה מבלי לקחת עמה חלק מנשמתך.”

“קיומו של חוש אשמה חשוב כל כך בחינוך ובדת.”

“תאונות ומחלות מתקבלות כגמול ראוי על ידי האדם שיש לו רגשות אשמה”

“המצפון האנושי הוא לעיתים קרובות מעבר להישג ידו של פסיכיאטר . . . בני אדם חסרי אונים להתנתק מן האשמה המכרסמת של לב הכפוף תחת משקל החטא. אך במקום שבני אדם נכשלו, אלוהים הצליח.”