אשם

“דמיינו בעיה בפסיכולוגיה: למצוא דרך לגרום לאנשים בימינו — נוצרים, הומניטריים, אנשים נחמדים וטובי לב — לבצע את הפשעים הנתעבים ביותר בלי לחוש כל אשמה. יש רק פתרון אחד — לעשות בדיוק מה שאנו עושים עכשיו: למנות אותם למושלים, למפקחים, לקצינים או לשוטרים, תהליך אשר, ראשית כול, מניח קבלה של דבר הנקרא שירות ממשלתי ומאפשר להתייחס אל אנשים כאל עצמים דוממים, תוך שלילת כל יחסים אנושיים או אחוותיים, ושנית, מבטיח שהאנשים העובדים בשירות ממשלתי זה יהיו תלויים זה בזה במידה כזאת, שאחריות לכל תוצאות האופן שבו הם מתייחסים לאנשים לעולם אינה מוטלת על אף אחד מהם באופן אישי.”

“לא שקרים או חוסר נאמנות הם שמסיימים מערכת יחסים. זו האמת המייסרת שאדם אחד חש בלבו מדי יום. זה להבין שאתה מתמודד ולא חי. זו האמונה השגויה שיש פסוק, ציטוט, משפט או שיחה שיגרמו לך בקסם להרגיש מרוצה, שלם או לא אכפת לך. אולם זה לא נמשך יותר מכמה ימים, לפני שהמוח והלב שלך חוזרים למה שהם רוצים. זה הרגע שבו אתה מבין שעזבת מבלי לעזוב באמת. זה הרגע שבו אתה מבין שפחד, בושה או אשמה הם הדבר היחיד שעומד בדרך לחיים שאלוהים התכוון שתהיה חי בהם.”

“אין שום דרך לשלוט באנשים חפים מפשע. הכוח היחיד שיש לכל ממשלה הוא הכוח להפעיל יד קשה נגד פושעים. ובכן, כשאין מספיק פושעים, מייצרים אותם. מכריזים שכל כך הרבה דברים הם פשע, עד שנהיה בלתי אפשרי עבורי לחיות בלי להפר חוקים. מי רוצה אומה של אזרחים שומרי חוק? מה יש בזה למישהו? אבל רק העבר חוקים מן הסוג שאי אפשר לא לקיים אותם ולא לאכוף אותם, וגם אי אפשר לפרשם באופן אובייקטיבי — ואז אתה יוצר אומה של מפרי חוק — ואז אתה עושה רווח מן האשמה.”

“עד שכפי שקרה לעיתים קרובות באותם חודשים ראשונים של המסע, בכל פעם שהייתי חשה אושר כזה, אזעקת האשמה שלי הייתה מופעלת. שמעתי את קולו של בעלי לשעבר מדבר בבוז באוזני: אז בשביל זה ויתרת על הכול? בשביל זה קרעת את כל חיינו המשותפים לגזרים? בשביל כמה גבעולי אספרגוס ועיתון איטלקי? השבתי לו בקול: "ראשית כול," אמרתי, "אני מצטערת מאוד, אבל זה כבר לא עניינך. ושנית, כדי לענות על שאלתך... כן.”

“דמיין שאתה מתווכח עם בן/בת זוגך. המתח גורם למערכת הלימבית לפעול במלוא העוצמה ואתה מוצף בהורמוני לחץ כמו קורטיזול ואדרנלין. הרמות הגבוהות של הכימיקלים האלו גורמות לך לכעס עז, ואתה מתפרץ לפני השותף/ה באומרך: "הלוואי שתמות, כדי שאוכל לקבל קצת שקט בחיי". בגלל המערכת הלימבית הפעילה, האזור הפרה‑פרונטלי מאבד את היכולת לקבל החלטה נכונה ואתה משמיע מילים קשות שיכולות להרוס את הקשר. במילים פשוטות, חוסר היציבות המנטלית שלך לקח ממך את הרצון החופשי לקבל החלטה נכונה. אחרי שהוויכוח נגמר ואתה נרגע, רמות ההורמונים חוזרות לנורמל והמצב הרוחני שלך מתייצב. אז האזור הפרה‑פרונטלי מתחיל לנתח את השיחה המתפוצצת, פעילות בריאה של הלוב הקידמי גורמת לך להרגיש אשמה. המוח מבין שעשית משהו רע, ולכן אתה מחליט להתנצל ולפצות את השותף/ה, לא משנה כמה מאמץ זה ידרוש, כי האזור הפרה‑פרונטלי מציע שהזהו הצעד הבריא ביותר לחיים האישיים שלך. מכאן אפשר לראות שהחופש הרצון אינו קבוע – הוא משתנה לפי בריאות המוח. חוסר יציבות או מחלה נפשית משבשת את החופש הרצון, וככל שהלוב הקידמי בריא יותר, כך אפשר לקבל החלטות טובות יותר. הדרך היעילה ביותר לשמור על הלוב הקידמי בריא היא לתרגל מדיטציה.”

“הרגשתי רסיס של אשמה ננעץ בלבי. שרלוט פגעה בי; בתמורה, אני פגעתי ברוב. אולי זה מה שאנחנו עושים לאנשים שאנחנו אוהבים: יורים בחשכה ומבינים מאוחר מדי שפצענו את האנשים שאנחנו מנסים להגן עליהם.”

“האנשים השיפוטיים ביותר הם לעיתים קרובות אלה שמתלוננים הכי הרבה על כך ששופטים אותם. אלה שאינם מתלוננים ייראו כאילו הם אלה ששופטים.”

“אילו ידעתי שהם עומדים לעשות זאת, הייתי הופך לסנדלר.”

“ישנו יסוד מורגש של פתולוגי בכמה מן הביקורות השמאלניות העכשוויות, שאותו אני נוטה לייחס לתחושות של אשמה המצטרפות לתחושות של חוסר אונים. לא צירוף מושך, משום שהוא מוביל לשנאה עצמית.”

“עשיתי זאת בדרך הקשה (שיר)_________________________רבים מן החלומות הגדולים שחלמתי, חלמתי, כשפגשתי ניסיון כושל.החיים לימדו אותי להאמין ש רעיונות גדולים יכולים להתחיל מצריף עלוב.רבים מן הצעדים החזקים ביותר שעשיתי, עשיתי, כשקיבלתי את המבט האכזרי ביותר.התשוקה שלי דוחקת בי להבין שאת לעגי האנשים אני יכול לשאת.רבים מן המהירויות הגדולות ביותר שהשגתי, השגתי כשנכתמתי במרירות.תחילה חשבתי שהדרך היחידה היא לפרוש כאשר ניסיתי שוב, כבר לא היה בי אשמה.רבים מן ההחלטות האמיצות ביותר שקיבלתי, קיבלתי, כשחיי עמדו לדעוך.הייתי מתוסכל ובשל לשקוע. אבל אז שאפתי לשחרר את הדיו.רבים מן המסעות הארוכים ביותר שהתחלתי, התחלתי, בלי כל משאב; הכסף אזל.הסתמכתי על אלוהיי, בוראי, כל שחר ארוך ובערב הוא נתן לי שיר חדש.רבות מן השאלות הקשות ביותר שהתמודדתי איתן, התמודדתי איתן, כשלעגו לי.הן היו מטרידות מאוד ליישוב אבל אני גורם לזה לקרות, מעט מעט.ובכל זאת, לא אני, אלא האדון ישוע המושיע שנותן לי הצלחה.בו, דרכו ובאמצעותו יש לי החירות לעשות הכול במלוא המרץ.אינני רוצה ליהנות מן החירות הזאת לבדי.גם אתה חייב לצאת מאזור הנוחות שלך. זה לא קל, אבל אתה יכול לעשות זאת בכל זאת.ישוע הוא החיים, האמת והדרך.___________________________Israelmore Ayivor”

“המשיח הוא ידידנו; הוא גם המלך הצדיק. אלוהים הוא אבינו; הוא גם האדון הריבון. אפשר לומר שהנצרות היא גם דת וגם מערכת יחסים. ייתכן שלעתים קרובות תשמעו את הקלישאה שהיא אינה דת, אלא מערכת יחסים בלבד — שלדעתי היא אמירה עמומה מדי — ל״דת״ היו זה מכבר משמעויות והשלכות שונות, בהתאם למי שואלים או מאיזה מקום באים. בכנות, לפעמים נדמה שנוצרים אוהבים לחשוב שהם מגניבים מדי, חופשיים מדי וקרובים מדי ואישיים מדי עם אלוהים מכדי להיות כמו דתות אחרות. אולי אפשר לטעון כך, אולי זה אכן המצב, שכן כך כתוב: ״אינך עוד עבד לחטא, אלא ילדו של אלוהים.״ לכן אפשר בהחלט לטעון שהנצרות איננה כלל איזו פילוסופיה דהויה שמרכזה אשמה חוקית ושמירה ריקה על כללים, כפי שהמודרניסטים מגדירים לעתים קרובות דת; אף כי לפי הגדרות אחרות אפשר גם להתגאות בכך שהיא ״הדת״ פשוט משום שהיא אמיתית ומיוחדת מכדי להיחשב ״עוד דת אחת״.”

“גאווה היא ההכרה בעובדה שאתה ערכך העליון שלך, וכמו כל ערכיו של האדם, יש להרוויח אותה. אושרו של האדם עצמו הוא התכלית המוסרית היחידה של האדם, אך רק מעלתו שלו יכולה להשיגו… החיים הם שכרה של המעלה — והאושר הוא המטרה ושכר החיים. אושר הוא מצב של שמחה שאינה סותרת את עצמה — שמחה בלי עונש או אשמה, שמחה שאינה מתנגשת עם אף אחד מערכיך ואינה פועלת להשמדתך שלך, לא השמחה של בריחה מן התודעה שלך, אלא של שימוש במלוא כוחה של תודעתך. אושר אפשרי רק לאדם רציונלי, לאדם שאינו חפץ אלא במטרות רציונליות, שאינו מבקש אלא ערכים רציונליים, ושמוצא את שמחתו רק במעשים רציונליים. הסמל של כל היחסים בין אנשים כאלה, הסמל המוסרי של הכבוד לבני אדם, הוא המסחר… סוחר הוא אדם שמרוויח את מה שהוא מקבל ואינו נותן ואינו לוקח את מה שאינו מגיע לו.”

“בואו נאמר שהקונצנזוס הוא שהמין שלנו, בהיותו הפרימטים הגבוהים, הומו ספיינס, נמצא על פני כדור הארץ לפחות מאה אלף שנה, אולי יותר. פרנסיס קולינס אומר אולי מאה אלף. ריצ'רד דוקינס חושב אולי רבע מיליון. אני אקח מאה אלף. כדי להיות נוצרי, עליכם להאמין שבמשך 98 אלף שנה, המין שלנו סבל ומת, רוב ילדיו מתו בלידה, לרוב האנשים האחרים הייתה תוחלת חיים של כ-25 שנה, הם מתו משיניהם. רעב, מאבק, מרירות, מלחמה, סבל, אומללות — כל זה במשך 98 אלף שנה. השמיים צופים בזה באדישות מוחלטת. ואז, לפני 2000 שנה, הם חושבים: "די בזה. הגיע הזמן להתערב", והדרך הטובה ביותר לעשות זאת תהיה על ידי גזירת קורבן אדם על מישהו אי שם בחלקים הפחות אורייניים של המזרח התיכון. אל נפנה, למשל, אל הסינים, שבהם אנשים יכולים לקרוא וללמוד ראיות ויש להם ציוויליזציה. נלך למדבר ונקבל שם עוד התגלות. זה שטויות. אדם חושב לא יכול להאמין בזה. למה אני שמח שזה כך? כדי להגיע לנקודת השגיאה של הנצרות, משום שאני חושב שתורות הנצרות אינן מוסריות. המרכזית שבהן היא הבלתי מוסרית מכולן, והיא זו של גאולה באמצעות אחר. אפשר להטיל את חטאיך על מישהו אחר, מה שמכונה בגסות שעיר לעזאזל. למעשה, שמקורה בשעיר לעזאזל באותו אזור, באותו מדבר. אני יכול לשלם את חובך אם אני אוהב אותך. אני יכול לרצות את עונשך בכלא אם אני אוהב אותך מאוד. אני יכול להתנדב לעשות זאת. אני לא יכול לקחת את חטאיך ממך, משום שאיני יכול לבטל את אחריותך, ולא עליי להציע לעשות זאת. האחריות שלך חייבת להישאר אצלך. אין גאולה באמצעות אחר. קרוב לוודאי, למעשה, שאין גאולה כלל. זה רק חלק מחשיבת משאלות, ואני לא חושב שגם חשיבת משאלות טובה לאנשים. היא אפילו מצליחה לזהם את השאלה המרכזית, המילה שבה זה עתה השתמשתי, המילה החשובה מכולן: המילה אהבה, בכך שהיא הופכת את האהבה לכפויה, בכך שהיא אומרת שחייבים לאהוב. עליך לאהוב את רעך כמוך, דבר שאינך יכול באמת לעשות. תמיד תיכשל, ולכן תמיד אפשר יהיה למצוא אותך אשם. בכך שאומרים שעליך לאהוב מישהו שאותו גם עליך לפחד. כלומר, ישות עליונה, אב נצחי, מישהו שעליך לפחד ממנו, אבל גם לאהוב אותו. אם תיכשל בחובה הזאת, שוב אתה חוטא אומלל. זה לא בריא מבחינה נפשית, מוסרית או אינטלקטואלית. וזה מביא אותי להתנגדות הסופית — אקצר אותה, ד"ר אורלפסקי — והיא שזהו משטר טוטליטרי. אם היה אלוהים שיכול לעשות את הדברים האלה ולדרוש מאיתנו את הדברים האלה, והוא היה נצחי ובלתי משתנה, היינו חיים תחת דיקטטורה שאין ממנה ערעור, ושהיא לעולם אינה יכולה להשתנות, ושהיא יודעת את מחשבותינו ויכולה להרשיע אותנו בפשע מחשבה, ולגזור עלינו עונש נצחי על מעשים שלגביהם נגזר עלינו מראש שנבצע אותם. כל זה יחד, ואני יכול לומר עוד, הוא דבר מצוין שאין לנו שום סיבה מוחלטת להאמין שאחד מכל אלה הוא אמת.”

“אני רוצה אותך, האנק. אני הרבה יותר חיה ממה שאתה חושב. רציתי אותך מהרגע הראשון שראיתי אותך — והדבר היחיד שאני מתביישת בו הוא שלא ידעתי זאת. לא ידעתי למה, במשך שנתיים, הרגעים המזהירים ביותר שמצאתי היו אלה שבמשרד שלך, שם יכולתי להרים את ראשי ולהביט בך. לא ידעתי את טיבו של מה שהרגשתי בנוכחותך, ולא את הסיבה. עכשיו אני יודעת. זה כל מה שאני רוצה, האנק. אני רוצה אותך במיטתי — ואתה חופשי ממני בכל שאר זמנך. לא יהיה לך שום דבר להעמיד פנים לגביו — אל תחשוב עליי, אל תרגיש; אל תדאג — איני רוצה את שכלך, את רצונך, את הווייתך או את נשמתך, כל עוד אליי תבוא למען אותו הדבר הנמוך ביותר שבמאווייך. אני חיה שרוצה רק את תחושת העונג שאתה בז לה — אבל אני רוצה אותה ממך. היית מוותר על כל פסגת מעלה למענה, ואילו אני — לי אין שום פסגה לוותר עליה. אין אף אחת שאני שואפת אליה או מבקשת להגיע אליה. אני כה נמוכה, שאחליף את המראה הנשגב ביותר של יופי בעולם במראה דמותך בתא הנהג של קטר רכבת. וכשאראה זאת, לא אוכל לראות זאת באדישות. אינך צריך לחשוש שעכשיו אתה תלוי בי. אני היא שתהיה תלויה בכל גחמה שלך. יהיה לך אותי בכל עת שתרצה, בכל מקום, בכל תנאי. קראת לזה התועבה שבכישרוני? הוא כזה שהוא מעניק לך אחיזה בטוחה יותר בי מאשר בכל רכוש אחר שבבעלותך. אתה רשאי לעשות בי כרצונך — איני פוחדת להודות בכך — אין לי דבר להגן עליו מפניך ואין לי דבר לשמור לעצמי. אתה חושב שזה איום על הישגך, אבל לא על שלי. אשב ליד שולחני ואעבוד, וכאשר הדברים סביבי יהיו קשים מנשוא, אחשוב שלשכרי אהיה במיטתך באותו לילה. קראת לזה שחיתות? אני מושחתת הרבה יותר ממך: אתה מחזיק בזה כאשמתך, ואני — כגאוותי. אני גאה בזה יותר מבכל דבר שעשיתי, גאה יותר מאשר בבניית הקו. אם יתבקשו ממני לנקוב בהישגי הגאה ביותר, אומר: שכבתי עם האנק רירדן. הרווחתי זאת.”

“מראה בהחלט יכול להטעות: לא כל אדם "מכוער" הוא אדם "רע" (או אשם במה שלא יהיה שמאשימים אותו בו).”

“...השניים מביטים זה בזה - האחד מלא אשמה - האחר מלא כאב - שניהם מלאי אומללות.”

“הייתי מיוסרת באשמה במשך שנים ושנים. למעשה, זה היה כל כך רע שאם לא הרגשתי לא בסדר, לא הרגשתי בסדר!”

“אלוהים שופט בני אדם מבפנים החוצה; בני אדם שופטים בני אדם מבחוץ פנימה. ייתכן שלאלוהים, חולה נפש קיצוני מצליח למדי בכך שהוא עובר חודש בלי רצח, כי הוא נלחם בחוסר האיזון הכימי שלו והצליח; לעומת זאת, ייתכן שהאיש הבריא, המסוגל והיציב שמעולם לא רצח בחייו, אך עבר חיים שלמים ביודעין, ברצון, מבלי לאהוב איש מלבד עצמו, יהיה אז נתון לשיפוט חמור יותר מאשר חולה הנפש הקיצוני. ייתכן שכך יהיה שאלוהים יעמוד לצד החלשים ויערער על החזקים.”

“גם בלב צלול, כמה מעשים צדיקים מן הסוג הקשה יותר יכולים לעורר משקע של אשמה, אבל אין בכך דבר רע. אם מניחים לו להיות, הלב מפקח על עצמו, ומידה סבירה של אשמה שומרת מפני השחתה.”

“צ'רץ' עשה את מה שהוא נהג לעשות לעיתים קרובות כשהפילו אותו — שכב על גבו, כשכל ארבע רגליו באוויר, והעמיד פני מת כדי לעורר רגשי אשמה אצל בעליו.”