“ישנם שני היבטים של קיומו של האדם, שהם תחום־הסמכות המיוחד והביטוי של תחושת־החיים שלו: אהבה ואמנות. אני מתייחסת כאן לאהבה רומנטית, במשמעות הרצינית של המונח הזה — בניגוד להתאהבויות השטחיות של אלה שתחושת־החיים שלהם נטולת כל ערכים עקביים, כלומר, כל רגשות מתמשכים מלבד פחד. אהבה היא תגובה לערכים. האדם מתאהב באמצעות תחושת־החיים שלו — באותו סכום מהותי, באותה עמדה יסודית או דרך של התמודדות עם הקיום, שהיא מהותה של אישיות. האדם מתאהב בהתגלמות הערכים שעיצבו את אופיו של אדם אחר, ערכים המשתקפים במטרותיו הרחבות ביותר או במחוותיו הקטנות ביותר, ויוצרים את סגנון נשמתו — הסגנון האישי של תודעה ייחודית, שאינה חוזרת על עצמה ואינה ניתנת להחלפה. תחושת־החיים של האדם עצמו היא הפועלת כבוררת, והיא מגיבה למה שהיא מזהה כערכיו הבסיסיים של האדם האחר. אין זה עניין של אמונות מוצהרות (אף כי אין הן בלתי־רלוונטיות); זהו עניין של הרמוניה עמוקה הרבה יותר, מודעת ותת־מודעת. שגיאות רבות ואכזבות טראגיות אפשריות בתהליך זה של זיהוי רגשי, שכן תחושת־החיים, כשלעצמה, אינה מדריך קוגניטיבי מהימן. ואם יש דרגות של רוע, הרי שאחת התוצאות המרושעות ביותר של המיסטיציזם — במונחי סבל אנושי — היא האמונה שאהבה היא עניין של "הלב", לא של התבונה; שאהבה היא רגש שאינו תלוי בהיגיון; שאהבה היא עיוורת ואטומה לכוחה של הפילוסופיה. אהבה היא ביטוי של פילוסופיה — של סכום פילוסופי תת־מודע — ואולי אין היבט אחר של הקיום האנושי הזקוק לכוחה המודע של הפילוסופיה נואשות כל כך. כאשר כוח זה נקרא לאמת ולתמוך בהערכה רגשית, כאשר אהבה היא אינטגרציה מודעת של תבונה ורגש, של תודעה וערכים, אז — ורק אז — היא התגמול הגדול ביותר של חייו של האדם.”
אין רנד