קיום

“קיומו של האדם הוא תוצאה של התפתחות הזמן”

“ערפל אי-הבהירות המנטלי וערפל האמביוולנטיות מעכבים את הקיום האנושי”

“הסיכויים של כל אחד מאיתנו לבוא לידי קיום הם זעירים עד אין שיעור, ואף על פי שכולנו נמות יום אחד, עלינו לראות את עצמנו כברי מזל מופלגים על שקיבלנו את עשרות השנים שלנו בשמש.”

“קשטי את קיומך המקודש.”

“הזמן הוא בעצם אשליה שנוצרת על ידי התודעה כדי לסייע בתחושת הנוכחות הזמנית שלנו באוקיינוס העצום של המרחב. בלי הנוירונים שיוצרים תפיסה וירטואלית של העבר והעתיד על סמך כל חוויותינו, אין קיום ממשי לעבר ולעתיד. כל מה שיש הוא ההווה.”

“העניין הוא לחיות במצב האבסורד הזה; אני יודע על מה הוא מושתת: התודעה הזאת והעולם הזה המתאמצים זה כנגד זה בלי שיוכלו להתחבק. אני מבקש את הכלל — כלל החיים — של אותו מצב, ומה שמוצע לי מזניח את יסודו, שולל את אחד משני הקטבים של ההתנגדות הכואבת, ודורש ממני השלמה. אני שואל מה כרוך במצב שאני מכיר כשלי; אני יודע שהוא כרוך בערפול ובבורות; ומבטיחים לי שבורות זו מסבירה הכול ושחושך זה הוא אורי.”

“בלי התחלה אני שופך את מלוא קיומי אל בנייתם של סיומים, בעוד שהצלב והתחייה מכריזים שאלוהים בונה ללא הרף התחלות מקריסתם של סיומים.”

“... האפשרות של כאב טמונה בעצם קיומו של עולם שבו נשמות יכולות להיפגש.”

“הו, עם המוח הארצי והמוגבל שלי, אני יודע רק שיש סבל, שאף אחד לא אשם, שהכל קורה בצורה ישירה ופשוטה, שהכל זורם ומוצא את האיזון שלו - אבל זה הכל שטויות במיץ, אני יודע את זה, וכמובן שאני לא מוכן לחיות לפי זה! מה אכפת לי שאף אחד לא אשם? אני צריך גמול, אחרת אני אשמיד את עצמי. ולא גמול מתישהו באינסוף, אלא כאן ועכשיו, על פני האדמה, כדי שאראה אותו בעצמי. האמנתי, ואני רוצה לראות במו עיניי, ואם אהיה מת עד אז, שיקימו אותי לתחייה, כי זה יהיה לא הוגן אם הכל יקרה בלעדיי. ייתכן שסבלתי רק כדי שאני, עם המעשים הרעים והייסורים שלי, אהיה דשן להרמוניה עתידית של מישהו אחר? אני רוצה לראות במו עיניי את הזאב שוכב עם הכבש, ואת הנרצח קם ומחבק את רוצחו. אני רוצה להיות שם כשכולם פתאום יבינו למה הכל קרה.”

“מלבד זאת, היא התרגלה לחיים שניהלה — התרגלה ללילות העצומים חסרי השינה, לקור, ללכלוך, לשעמום, ולקומוניזם הנורא של הכיכר. אחרי יום או יומיים חדלה לחוש אפילו רמז של פליאה לנוכח מצבה. היא הגיעה, כמו כל הסובבים אותה, לקבל את הקיום המפלצתי הזה כמעט כאילו היה נורמלי. התחושה המומה וחסרת התבונה שהכירה בדרך אל שדות הכשות חזרה אליה בעוצמה רבה יותר משהייתה קודם. זהו האפקט הרגיל של חוסר שינה, ועוד יותר של חשיפה לפגעי מזג האוויר. לחיות ברציפות באוויר הפתוח, מבלי להיכנס תחת גג ליותר משעה או שעתיים, מטשטש את תפיסותיך כמו אור חזק המסנוור את עיניך או רעש המתופף באוזניך. אתה פועל ומתכנן וסובל, ובכל זאת כל אותו זמן כאילו הכול מעט מחוץ למיקוד, מעט לא ממשי. העולם, הפנימי והחיצוני, נעשה עמום יותר ויותר עד שהוא מגיע כמעט לערפול של חלום.”

“אדם מבקש לכמת את קיומו. האם אנו מודדים את חייו של אדם לפי אריכות ימיו או לפי הערכת חמימות להבתם? האם אנו מודדים אדם לפי כוח מוחו או לפי איתנות עמוד השדרה שלו? האם מעשים ארציים נחשבים יותר מדעות אינטלקטואליות? מה חשוב יותר, העבודה שאדם מפיק או איכות החיים הנודפת ממהותו? האם משנה כיצד אנו חיים וכיצד אנו מתים, אם אנו אוהבים או שונאים, אדיבים או מרושעים, נדיבים או קמצנים? האם משנה שאנו נאבקים לבטא ספקות אישיים ומתייגעים במאמץ להשיג גאולה על כשלינו האישיים?”

“אינם יכולים להתעסק בהגנה מפורטת או לוגית בלבד על החיים; כי כך יאחרו את הנאה מהם. האופטימיסטים הגבוהים, שבהם היה דיקנס אחד, אינם מאשרים את היקום; אינם אף מתעבים אותו; הם מתאהבים בו. הם מקיפים את החיים בקרבה כה גדולה עד שאינם יכולים לבקר אותם או אפילו להבחין בהם. לחלקים כאלה החיים נושאים יופי בריא וטבעי כמו אישה, ואלה שמאהבים אותה בעוצמה הגדולה ביותר, מאהבים אותה ללא סיבה ממשית.”

“כל הזכות שאני תובעת למין שלי היא לאהוב זמן רב יותר, כאשר הקיום או כאשר התקווה אבדו.”

“זה היה חיוכו של אדם המסוגל לראות, לדעת וליצור את תהילת הקיום. זה היה החיוך המלעיג, המאתגר, של תבונה מזהירה.”

“הטעם לקיומו של ישו לא היה להפחית או להמעיט מהערכתנו זה את זה, אלא להרחיב את הערכתנו זה את זה על ידי כך שיזכיר לנו מה טמון בכולנו, משום שישו היה דוגמה לשיא האבולוציה האנושית.”

“תקבעו את הלוגיקה במקומה, וקריבו אל בית המשפט שלה כל עובדה, כל דעה. שאלו בחוסן גם את קיומו של אל, כי אם יש לו, הוא יאשר יותר את כבוד הלוגיקה מאשר את הפחד העיוור.”