קיום

“האם באמת מישהו יכול להניח את ידו על לבו ולהצהיר שהוא יודע מעל לכל ספק מה קורה בצד השני של החיים האלה?”

“בואו נהיה מוסריים. בואו נתבונן בקיום.”

“יש שחיים למען שמחתם והנאתם שלהם. יש שחיים כדי להקל את משאותיהם של אחרים. ואז ישנם אלה שנדמה כי הם קיימים למען הכאב בלבד, כדי שבסופו של דבר האש הזועמת שתישלח לכלות את מדכאיהם תהיה מוצדקת. לזכרה האוהב של מיס אנאבל פנצ'ר”

“בחיים האחד האלה, בחיים האחד האלה שעליך לחיות, עליך לחבק כל רגע וזוחל אל תוך קיומך. עליך לחוש כל רגש אפשרי כדי להבין שאתה באמת חי, שאתה באמת חי. אם אתה בונה חומות ומסתתר מאחוריהן מפחד, אינך מחבק רגעים, אינך באמת חי. ואם אינך חי, אז אתה מת. אולי לא פיזית, אבל מנטלית ורגשית, אינך קיים. למה שתרצה לבזבז זמן כה יקר, לא-קיים, במיוחד מאחורי חומה עלובה? פחד? פחד ממה? פחד ממשהו גדול? פחד ממשהו מדהים? פגיעה? פחד מכאב? האם הכאב אינו מה שגורם לנו להעריך תחושות של אושר ואהבה מוחלטים? מי לא רוצה אושר? הרשה לי להיות זה שאומר לך שהחיים האלה קצרים, הם לעזאזל קצרים. אז שחרר את הטינות שלך, את העבר שלך, את החומות המטופשות שלך, ותחוש את המציאות. הימנעות אינה חיים. כאב הוא חיים, אושר הוא חיים, רגש הוא חיים. תחיה את החיים המחורבנים שלך. תפסיק להיות מת. חבק כל תחושה טובה שבלב ובנשמה שלך ופעל לפיה בלי פחד מפגיעה, כי ללא ספק פגיעה תקרה, אבל הפגיעה גם תיעלם ותוביל אל התחושות היקרות ביותר בעולם הזה. חרטה היא לא משהו שתרצה לחיות איתו בחיים הקצרים, הקצרים האלה. אז עקוב אחרי התוף הזעיר הזה, בגודל אגרוף, שבחזה שלך, כי הוא כן והוא אמיתי. קח את הסיכונים המחורבנים האלה, קח אותם בידיעה שהעולם הזה מלא הזדמנויות, הזדמנויות לדברים גדולים, לדברים מחורבנים ומדהימים לחלוטין. קח סיכון כי זה לחיות, ואף אחד לא רוצה להיות מת. אף אחד באמת לא רוצה להסתתר מאחורי החומות העלובות האלה. חומות נבנות להגנה, אבל נחש מה? אתה לא מגן על עצמך, אתה מגביל את עצמך. אתה מגביל את קיומך. אתה מקור הסבל שלך. אתה מפספס את ההזדמנויות הטובות ביותר כשאתה מסתתר מאחורי החומות המחורבנות האלה. אז אתה רוצה לשחק בטוח? למה? החיים נועדו לקחת סיכונים, לעצום עיניים ולקפוץ את קפיצת האמונה המחורבנת הזאת. זה, זה לחיות; זו ההזדמנות היחידה שלך. אז קח את הסיכון, מצא הזדמנות, פרק חומות, הרגש את הכאב, הרגש את האושר, חי בהווה, חבק את מה שלבך אומר לך ואהוב כל רגע מחורבן של קיומך. ובבקשה תמשיך לחיות, באמת, בכל הלב, תמשיך לחיות.”

“המעשים שלנו משקפים את החוכמה המזוקקת שיש לנו לגבי האני הפנימי ביותר שלנו. הפילוסופיה האישית שלנו היא דרך חיים בפועל. אדם שליו מגלה את ההגדרה האמיתית ביותר של עצמו בכך שהוא שומר על מודעות וקשב מלאים, ומפסיק לברוח מהמציאות בעזרת הסחות דעת ריקות. התבוננות פנימית היא הדרך המרכזית להשתחרר מבורות, להגביר את המודעות העצמית ולחיות חיים שלווים.”

“וישנם אנשים רבים, גם מוסלמים וגם נוצרים, שיש להם הבנה טובה של תפיסותיהם של זה את זה לגבי כניעה לאלוהים ועקרונות אחרים. אך קיומם הנרחב של הטיה, מידע שגוי וחוסר ידע (…) פועל נגד יעילותו של הדיאלוג, (…) באמצעות אחד הכלים העדינים ביותר ואחד היעילים ביותר, ההחדרה התת־מודעת, הכמעט תת־ספית, של עוינות.”

“פרדוקס, חור הסופגניה. ריק, פעם, ועכשיו אפילו את הריק הזה משווקים. כמות שלילית; כלום שהפכו למאכל. תהיתי אם אפשר להשתמש בזה כמטפורה, כמובן, כדי להמחיש את קיומו של אלוהים. האם קריאת כדור של ריקנות משנה אותו לקיום?”

“אם היה לי סermoן אחד להכריז עליו, היה זה סermoן נגד הגאווה. ככל שאני רואה יותר בחיי קיומם, כך אני יותר ויותר מושך את האמת של התזה הדתית הישנה, שכל הרע התחיל בניסיון לשליטה; בשעה שבה, כפי שאפשר לומר, שמים עצמם נקרעו כמו מראה, כי היה בו צחוק אלוהי.”

“אֲרִיאוֹת בְּרִיאוֹת מְעַנְּוֹת אוֹתִי בְּשִׁכְבִי, וְאִם אֵל בְּלִבִּי יִשָּׁרֵת, וְכָל כֹּחִי בְּדְבָרוֹ יִתְעִיר, וְיָכוֹל הוּא לְהַרְכִּיב אֶת כָּל הָאֲרִיכִי הַנְּפָשִׁי – אֵין מַה שֶּׁבַּחֲצִי הָעוֹלָם נִרְעָשׁ. כֵּן מְעֻנֶּה וּמְדֻכָּא בְּהַיֵּן, אֲנִי חֲפַץ בַּמָּוֶת, וְאֶת הַשָּׁלוֹם א”

“עצם הקיום הוא חסד דיו”

“אדם שחושש לאהוב אנשים אחרים בנדיבות כבר חצי מת. לאהוב אדם אחר מוציא מתוכנו את האומץ לחיות קיום מוגבר, את הנחישות הפנימית להתוות דרך פעולה וללכת בה עד הסוף. לא פחות חשוב, האהבה מעוררת אותנו לידיעה שאושר אישי אינו בא מהשגת איזה יעד גשמי, אלא מאיכות המחשבות המלוות אדם.”

“אי אפשר לקבל את זה בשני הכיוונים. או שאתה מאמין באלוהים שלי או שאתה הולך לגיהינום”

“מה שחשוב הוא מה שאנו עושים מקיומנו”

“כמו זמן ארוחת בוקר או זמן ארוחת צהריים, חייב להיות לך זמן לחשוב! בלי לאכול ובלי לחשוב איננו יכולים להיאחז בקיום; בלעדיהם איננו יכולים להישאר בנמל של היקום הזה!”

“החיים הם מתנה. קבלו את הקיום הקדוש”

“איש נבון היה לו חובה אחת בלבד – לחפש את הדרך אל עצמו, להגיע לוודאות פנימית, לנוע קדימה בעזרת ידיו, ללא קשר לאן היא תוביל. ההבנה הזו רעדה אותי עמוקות, היא הייתה פרי של חוויה זו. פעמים רבות התבוננתי בדמיון באפשרויות העתיד, חלמתי על תפקידים שיכולתי לקבל, כמאיר, כנביא או כצייר, או משהו דומה. כל זה היה חסר תועלת. לא היה לי משימה לכתוב שירים, להעביר מסרים או לצייר, לא לי ולא לאיש אחר. כל זה היה משני. לכל אדם הייתה משימה אחת בלבד – למצוא את הדרך אל עצמו. הוא עשוי היה לסיים את דרכו כמאיר או כמנוול, כנביא או כפושע – זה לא היה עניינו בסופו של דבר, זה לא חשוב. משימתו הייתה לגלות את גורלו האמיתי – לא גורל מקרי – ולהתגורר בו לחלוטין ובאמונה בעצמו. כל דבר אחר היה רק קיומו של חצי, ניסיון להימלט, חזרה לאידיאלים”

“אחד אחד, המחשבות והזיכרונות של העצב הרימו את ידיהם, קמו כדי להזדהות. הבטתי בכל מחשבה, בכל יחידת צער, והכרתי בקיומה והרגשתי, בלי לנסות להגן על עצמי מפניה, את כאבה הנורא. ואז הייתי אומרת לאותו צער: "זה בסדר. אני אוהבת אותך. אני מקבלת אותך. היכנסי עכשיו אל לבי. זה נגמר."...”

“אני לא יודע למה כולם עדיין מנסים לגלות אם גן עדן וגיהינום קיימים. למה אנחנו צריכים עוד ראיות? הם קיימים כאן, על פני האדמה הזאת ממש. גן עדן ניצב על פסגת הר קאסיון, משקיף על מראות דמשק, כשהרוח נושאת סביבך את מילותיו הערבות של קבאני. וגיהינום נמצא רק ארבע שעות משם, בחלב, שם זעקות הילדים מטביעות את פיצוצי פצצות המרגמה עד שהם מאבדים את קולם, את משפחותיהם ואת איבריהם. כן, גיהינום אכן קיים, ממש עכשיו, ברגע זה, בשעה שאני כותב את השיר הזה. וכל מה שאנחנו עושים כדי לכבות את אש הגיהינום הזה הוא להיאנח, למשוך בכתפיים, לעשות לייק ולשתף. תגידו לי: מה בדיוק זה עושה אותנו? האם אנחנו טובים יותר משומרי השער של הגיהינום?”

“רציתי תנועה ולא מהלך שקט של קיום. רציתי התרגשות וסכנה ואת ההזדמנות להקריב את עצמי למען אהבתי.”

“קיומה של אמת יחסית אינו מוכיח את אי-קיומה של אמת אוניברסלית”