שיחה

“אני קויה אבל אני רוצה להיות שטוחה. אני לא עץ עם שורשיו באדמה משאבת מינרלים ואהבה אימהית כדי שביום מרץ כלשהו אצטלול לעלה, ואני גם לא יופי של גינה משך את חלקי של האחים והצבעים הנפלאים, לא ידוע לי שאני חייבת לפתוח את עצמי לבסוף. לעומתי, העץ הוא נצחי והגבעול הפרחי אינו גבוה, אך יותר מרהיב, ואני רוצה את נצחיותו ואת חילול הדעת שלו. לילה זה, באור הנמוך של הכוכבים, העצים והפרחים מפזרים את ריחם הקר. אני הולכת ביניהם, אך אף אחד מהם לא מבחין בי. עיתים אני חושבת שאני שוכבת, אז אני דומה להם ביותר – חשבות כבויות. לשכב הוא טבעי יותר לי. אז השמים ואני בשיחה פתוחה, ואני אהיה מועילה כשאני אשתקע לבסוף: העצים יגעו בי לבס”

“אני קיוויתי לך," אמר גרגורי. "האם אוכל לקבל דקה לשיחה?" "בברכה," השיב סיים, כמעט בהפתעה חלשה. גרגורי הכה במטהו באותם עמוד האור ובאותו עץ. "על זה ועל זה," צעק; "על סדר ועל חוסר סדר. זהו סדרך היקר, העמוד האור הזה, דק וברזל, חסר תפארת וחסר פירות; וזהו חוסר הסדר, עשיר, חי, מתרבות עצמו—זהו חוסר הסדר, נהדר בירוק וזהב." "עם זאת," השיב סיים בהרגשה, "כעת אתה רואה רק את העץ באור העמוד. אני מתפלא מתי תראה את העמוד באור העץ.”

“לדבר אל עצמך הוא אמצעי מוכר ללמידה; למעשה, דיבור עצמי עשוי להיות מושג הזרע שמאחורי התודעה האנושית. שיחה פרטית שאנו מקיימים עם עצמנו עשויה לייצג את האמצעי הבכיר לעורר את הדובר לחשוב (צורה של גירוי עצמי קוגניטיבי), לשנות התנהגות, ואולי אף לתקן את הארכיטקטורה התפקודית של המוח האנושי הגמיש. כתיבת השיחות הפרטיות שלנו עם עצמנו מאפשרת לאדם “לראות” את מה שהוא חושב, תהליך המזמין הרהור, שיח מתמשך ומעמיק עם העצמי, ועידון דפוסי החשיבה והאמונות שלנו. שיחות פנימיות בלחש עם העצמי הפרטי שלנו מספקות כמה יתרונות, אך רוב האנשים מתקשים לשמר דיבור עצמי לאורך זמן ממושך. דיאלוג פנימי חייב להתחרות בהסחות דעת חיצוניות. הכתיבה מאפשרת לאדם לחדש דיאלוג אישי מהמקום שבו הפסיק לפני שהופרע בידי גירויים מבחוץ. חיבור כתוב גם מספק תיעוד קבוע שאדם יכול לבחון, לתקן, להשלים, לעדכן או לדחות.”

“אם אני רק רוצה "להתחיל שיחה", אני לא צריכה להתמודד על משרה ציבורית. למעשה, אפשר לטעון שאנשים רבים פתוחים יותר לשמוע אותך אם אינך מתמודד על משרה ציבורית.”

“אם האל הוא תעלומת היקום, אנחנו מתמודדים עם תעלומות אלה אחת אחת. אם תישארו דתיים בסוף השיחה, האל חייב להיות משמעותי יותר עבורכם מאשר רק המקום אליו עדיין לא הגיעה המדע.”

“לא הייתה ביניהם שיחה, לא מגע אלא מה שנדרשה לו הנימוסיות הפשוטה ביותר. פעם כה הרבה זה לזה! עכשיו כלום! היה זמן, שבו מכל החבורה הגדולה שמילאה עתה את חדר האורחים באפרקרוס, היה להם הקושי הגדול ביותר לחדול מלדבר זה עם זה. למעט, אולי, האדמירל וגברת קרופט, שנראו קשורים במיוחד ומאושרים, (אן לא יכלה להרשות שום חריג אחר אפילו בין הזוגות הנשואים) לא יכלו להיות שני לבבות פתוחים יותר, לא טעמים דומים יותר, לא רגשות בהרמוניה רבה יותר, לא פנים אהובות יותר. עכשיו היו כזרים; אף גרוע מזרים, שכן לעולם לא יכלו להכיר זה את זה. זה היה ניכור מתמיד.”

“עצה היא באמת בעלת ערך כאשר אנשים לא רק נותנים לה אוזן, אלא גם מצייתים לה”

“האנשים באו לחזות במקרה סנסציוני, לראות ידוענים, להשיג חומר לשיחה, להיראות, להעביר את הזמן. הם ישובו אל משרות לא רצויות, אל משפחות לא אהובות, אל חברים שלא נבחרו, אל חדרי סלון, בגדי ערב, כוסות קוקטייל וסרטים, אל כאב שלא הודה, אל תקווה שנרצחה, אל תשוקה שלא הושגה, שנותרה תלויה בדממה מעל דרך שאף צעד לא צעד בה, אל ימים של מאמץ לא לחשוב, לא לומר, לשכוח ולהיכנע ולוותר. אבל כל אחד מהם הכיר איזה רגע שלא נשכח — בוקר שבו לא קרה דבר, קטע מוזיקה שנשמע לפתע ומעולם לא נשמע שוב באותו אופן, פניו של זר שנראו באוטובוס — רגע שבו כל אחד הכיר תחושה אחרת של חיים. וכל אחד זכר רגעים אחרים, בלילה ללא שינה, אחר צהריים של גשם מתמשך, בכנסייה, ברחוב ריק בשעת השקיעה, שבהם כל אחד תהה מדוע יש כל כך הרבה סבל וכיעור בעולם. הם לא ניסו למצוא את התשובה והמשיכו לחיות כאילו אין צורך בתשובה. אבל כל אחד הכיר רגע שבו, ביושר בודד וחשוף, הוא חש בצורך בתשובה.”

“כשאיני עוד מחזיקה בלבך לא אבקש את גופך לא את הימצאותך לא אפנה אפילו לשיחה נימוסית שלך. אעזוב אל ארץ רחוקה נפרדת ממך בים עליו איני יכולה ללכת — ואפילו לא אשלח מכתבים מתארים את הכאב שלי.”

“אם אדם ידחה כל הודאה גלויה... בכך שאמונתו שלו עומדת בניגוד ישיר להנחות שעליהן מבוסס כל שיחתם של ידידיו החדשים... הוא יהיה במצב כוזב. הוא ישתוק כשהיה עליו לדבר ויצחק כשהיה עליו לשתוק. הוא יאמץ, תחילה רק בהתנהגותו, אך עד מהרה גם במילותיו, כל מיני עמדות ציניות וספקניות שאינן באמת שלו. אבל... הן עלולות להיות שלו. כל בני התמותה נוטים להפוך לדבר שהם מעמידים פנים שהם.”

“הרגע שבו מישהו מחבר אותך לפילוסופיה או לתנועה, אז הוא מעניק לך את כל העומס והכל שבא עם הפילוסופיה הזו. ואז כשאתה רוצה לשוחח, הם יטענו שהם כבר יודעים הכל החשוב עליך עקב ההתאחדות הזו. ואין זה הדרך לשוחח.”

“מגנוס לא באמת רצה דבר כזה בשעה כל כך מוקדמת בבוקר — את השיחה הזאת על זיכרונות כואבים ועל הרצון לשכוח. השיחה הזאת הייתה צריכה להסתיים, עכשיו.”

“הנאה בשיחה היא לחקור, אך הרבה ממנה – ואף כל מה שאינו אחראי – לא צריך להיכתב. לאחר שנכתב, עליך לעמוד בו. אולי אמרת אותו כדי לבדוק אם אתה מאמין בו או לא.”

“השיחה היומיומית שלנו כשאנו נפגשים זה עם זה, בין אם במשרד או בקמפוס או בחנות, צריכה לעסוק בדברים של אלוהים.”

“אהבה נהדרת אינה נובעת מהבחירה המושלמת בבחירת בן/בת הזוג. זו על החלטות אינסופיות שאתה/את עושה בכל סכסוך, בכל שיחה, בכל רגע – לפתוח את עצמך ולשמור על פתיחות, אפילו כשזה קשה.”

“אם איני רואה את הסיבה לכך שמישהו יהיה חבר שלי, סביר להניח שאנחנו פשוט נסחפים, ואני צריך ספינה כדי להפליג.”

“היא עוצרת ליד שביל הגישה, מחנה את המכונית, יוצאת, ניגשת אל הדלת, ומחבקת אותי באחיזה של ברזל. היא חברה ומחבקת אותי באותה דרך שנהגה לחבק, ידיה מחליקות אל הקפלים הישנים שלהן לאורך גופי. אני מכניס אותה אל הבית, בידיעה שלעולם לא אוכל לסרב. כשהיא עוברת דרך דלתותיי, היא מזכירה לי מדוע היא עומדת בסלון שלי. היא אומרת לי שחזרה בגלל מעשיי, שלא למדתי מהפעם הקודמת. זו אשמתי. הייתי צריך להיות טוב יותר, היא נוזפת בי. הייתי צריך לתת לאנשים להיכנס, היא אומרת לי. לא הייתי צריך לכעוס, היא משתפת אותי. לא הייתי צריך לנעול את עצמי, היא נותנת לי להבין. אני נושא בשתיקה את כל האחריות לשובה. כשאנחנו מתחילים לשקוע עמוק בשיחה, אני מבין שהיא הביאה איתה את התיקים שלה. מזוודה אחר מזוודה מבהירה לי שהיא כאן כדי להישאר. היא אומרת לי שמעתה היא תנהל את חיי. היא תקבע את לוח הזמנים שלי. היא תכוון את האופן שבו אפעל. היא באה אל דלתותיי, פרצה את חומותיי, הרסה את הגנותיי, והכריזה על בעלותה. חסר כתר בממלכתי שלי. אני מובס. הידידה הישנה הזאת נקראת בדידות”

“אוהבים אינם בטובים ביותר כשזה חשוב. הפה יבש, הידיים זועפות, השיחה מתעכבת, והזמן כולו הלב מתנשא להתפרק מהגוף פעם אחת ולתמיד. ידוע על אוהבים שסבלו מהתקף לב. אוהבים שותים מדי מהתחושת חרדה ולא יכולים לבצע. הם אוכלים מעט מדי ומתעלפים בזמן ההשלמה הנחשקת. הם אינם מחליקים על הגב של הגבינה המועדפת עליהם, והצבעון על פניהם מתפרק. זה לא הכל. כל מה שאתה העריצת, בגדיך, הארוחה, השירה שלך – הכל יתקלקל. איך קורה שיום אחד החיים מסודרים ואתה שבע רצון, קצת סרקסטית אולי, אך בסך הכל הכל בסדר, ואז ללא אזהרה תגלה שהקרקע המוצקה היא פיתוי ואתה כעת במקום אחר, גאוגרפיה לא ידועה, מנהגים זרים? לפחות מטיילים יש בחירה. אלה שמתחילים לנסוע יודעים שדברים לא יהיו כמו בבית”

“[גברת אלן] מעולם לא הייתה מרוצה מן היום אלא אם כן בילתה את עיקרו לצד גברת ת'ורפ, במה שהם קראו שיחה, אך שבה כמעט שלא היה לעולם כל חילופי דעות, ולא לעיתים קרובות אף כל דמיון בנושא, שכן גברת ת'ורפ דיברה בעיקר על ילדיה, וגברת אלן על שמלותיה.”

“אני מבין שהיה דריאן שהרוס את הכול. הוא בכוונה השחית את התפיסה שלך עליי והכריח אותך ללכת אחרי שלו. אני יודע שלא היה שום דבר בזה רעיון שלך או רצונך, אינה.”היא לא קמה, אבל דיברה מהתנוחה הקעורה שלה. קולה חלש, עדיין כבד מעצב. “דריאן לא הכריח אותי לעשות משהו.”“אבל אילו הוא לא השפיע עליך, היינו שוב יושבים לארוחה נעימה, מספרים סיפורים וצוחקים. בטוח שזה היה קורה. היית שמחה… וגם אני.”אינה חייכה בלי הומור.“אתה חייב להודות שהיה לנו כמה ערבים ממש מהנים, נכון? אין שום סיבה שלא נוכל לשים את כל הבלגן הזה מאחור ולהתחיל מאיפה שהפסקנו.” הוא נשמע רציני באמת.“את שוכחת,” היא מזכירה לו, “שמעתי את השיחה שלך עם הגנגאטים. זה לא על דריאן, זה עליך.”“אוקיי,” הוא מודה בנשיפה של הסכמה, “אז אני לא כל מה שקיווית לו. אבל באמת, איזה גבר יכול לעמוד בציפיות גבוהות כל כך של אישה?” זה תפס את תשומת ליבה. היא כמעט קמה כדי לפנות אליו, אבל החליטה שזה לא שווה את המאמץ. מתכופפת קדימה, היא משיבה, “לצפות מגבר לכבד אותך, להיות כנה איתך, ובכן, לא להיות רוצח חסר בושה – אני לא חושבת שאלה ציפיות גבוהות מדי!” הוא משחרר כתף, מתנצל בק casual על הפגמים שלו. “אף אחד לא מושלם.”“מה אתה רוצה?” היא שואלת לבסוף, מתוסכלת. הוא מתכופף לגובהה ומצהיר על רצונו. “אני רוצה אותך.”אינה הרגישה שההבעה על פניו – המבט בעיניו הכחולות העייפות – נראית מוזרamente כנה. אבל יש דבר אחד שלמדה מכל זה: לעולם לא לסמוך על אמן הרמאות.”