“האנשים באו לחזות במקרה סנסציוני, לראות ידוענים, להשיג חומר לשיחה, להיראות, להעביר את הזמן. הם ישובו אל משרות לא רצויות, אל משפחות לא אהובות, אל חברים שלא נבחרו, אל חדרי סלון, בגדי ערב, כוסות קוקטייל וסרטים, אל כאב שלא הודה, אל תקווה שנרצחה, אל תשוקה שלא הושגה, שנותרה תלויה בדממה מעל דרך שאף צעד לא צעד בה, אל ימים של מאמץ לא לחשוב, לא לומר, לשכוח ולהיכנע ולוותר. אבל כל אחד מהם הכיר איזה רגע שלא נשכח — בוקר שבו לא קרה דבר, קטע מוזיקה שנשמע לפתע ומעולם לא נשמע שוב באותו אופן, פניו של זר שנראו באוטובוס — רגע שבו כל אחד הכיר תחושה אחרת של חיים. וכל אחד זכר רגעים אחרים, בלילה ללא שינה, אחר צהריים של גשם מתמשך, בכנסייה, ברחוב ריק בשעת השקיעה, שבהם כל אחד תהה מדוע יש כל כך הרבה סבל וכיעור בעולם. הם לא ניסו למצוא את התשובה והמשיכו לחיות כאילו אין צורך בתשובה. אבל כל אחד הכיר רגע שבו, ביושר בודד וחשוף, הוא חש בצורך בתשובה.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←