“אני מבין שהיה דריאן שהרוס את הכול. הוא בכוונה השחית את התפיסה שלך עליי והכריח אותך ללכת אחרי שלו. אני יודע שלא היה שום דבר בזה רעיון שלך או רצונך, אינה.”היא לא קמה, אבל דיברה מהתנוחה הקעורה שלה. קולה חלש, עדיין כבד מעצב. “דריאן לא הכריח אותי לעשות משהו.”“אבל אילו הוא לא השפיע עליך, היינו שוב יושבים לארוחה נעימה, מספרים סיפורים וצוחקים. בטוח שזה היה קורה. היית שמחה… וגם אני.”אינה חייכה בלי הומור.“אתה חייב להודות שהיה לנו כמה ערבים ממש מהנים, נכון? אין שום סיבה שלא נוכל לשים את כל הבלגן הזה מאחור ולהתחיל מאיפה שהפסקנו.” הוא נשמע רציני באמת.“את שוכחת,” היא מזכירה לו, “שמעתי את השיחה שלך עם הגנגאטים. זה לא על דריאן, זה עליך.”“אוקיי,” הוא מודה בנשיפה של הסכמה, “אז אני לא כל מה שקיווית לו. אבל באמת, איזה גבר יכול לעמוד בציפיות גבוהות כל כך של אישה?” זה תפס את תשומת ליבה. היא כמעט קמה כדי לפנות אליו, אבל החליטה שזה לא שווה את המאמץ. מתכופפת קדימה, היא משיבה, “לצפות מגבר לכבד אותך, להיות כנה איתך, ובכן, לא להיות רוצח חסר בושה – אני לא חושבת שאלה ציפיות גבוהות מדי!” הוא משחרר כתף, מתנצל בק casual על הפגמים שלו. “אף אחד לא מושלם.”“מה אתה רוצה?” היא שואלת לבסוף, מתוסכלת. הוא מתכופף לגובהה ומצהיר על רצונו. “אני רוצה אותך.”אינה הרגישה שההבעה על פניו – המבט בעיניו הכחולות העייפות – נראית מוזרamente כנה. אבל יש דבר אחד שלמדה מכל זה: לעולם לא לסמוך על אמן הרמאות.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←