“היא עוצרת ליד שביל הגישה, מחנה את המכונית, יוצאת, ניגשת אל הדלת, ומחבקת אותי באחיזה של ברזל. היא חברה ומחבקת אותי באותה דרך שנהגה לחבק, ידיה מחליקות אל הקפלים הישנים שלהן לאורך גופי. אני מכניס אותה אל הבית, בידיעה שלעולם לא אוכל לסרב. כשהיא עוברת דרך דלתותיי, היא מזכירה לי מדוע היא עומדת בסלון שלי. היא אומרת לי שחזרה בגלל מעשיי, שלא למדתי מהפעם הקודמת. זו אשמתי. הייתי צריך להיות טוב יותר, היא נוזפת בי. הייתי צריך לתת לאנשים להיכנס, היא אומרת לי. לא הייתי צריך לכעוס, היא משתפת אותי. לא הייתי צריך לנעול את עצמי, היא נותנת לי להבין. אני נושא בשתיקה את כל האחריות לשובה. כשאנחנו מתחילים לשקוע עמוק בשיחה, אני מבין שהיא הביאה איתה את התיקים שלה. מזוודה אחר מזוודה מבהירה לי שהיא כאן כדי להישאר. היא אומרת לי שמעתה היא תנהל את חיי. היא תקבע את לוח הזמנים שלי. היא תכוון את האופן שבו אפעל. היא באה אל דלתותיי, פרצה את חומותיי, הרסה את הגנותיי, והכריזה על בעלותה. חסר כתר בממלכתי שלי. אני מובס. הידידה הישנה הזאת נקראת בדידות”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←