קילרוי ג' אולדסטאר

“הספרות היא מפת האנושות, המתעדת של הציוויליזציה. ספרים מציגים בפנינו את הנוף של המוחות הגדולים ביותר של כל מאה.”

“כל הרגשות הגלויים והסמויים היו מתכווצים אילולא אלומת הניגוד וההשוואה, המספקת הקשר ומשמעות משתמעת. אנו זקוקים לערך של משקל־נגד כדי להכיר ולהבחין בין מושגים דומים ושאינם דומים. כיצד נזהה את חשיבות התקווה אם מעולם לא חשנו ייאוש? כיצד נוקיר את ערכה של החברה ושל החברותא עד שנחווה בדידות וגלמודיות? מה היה כל קשר אילולא נעטף בענפי מחשבות ורגשות, אילולא האינטראקציה המתמדת בין מעשה מצפוני למסירות בלתי מסויגת, אילולא אמפתיה אינסופית המתמזגת עם אהבה חסרת גבולות? בזירת הזמן, לולא החיות שמספקים גם הממשי וגם המדומיין, החיים היו תפלים, חסרי טעם וחסרי ברק.”

“הסיפור האישי שלנו כולל פרקים רבים הסוקרים נושאים אוניברסליים. כל אחד מאיתנו נאבק להבין את עצמו ושואף להעמיד את עצמו לעיני העולם. אנו נאבקים לזכות באהבתם של אנשים אחרים. אנו מבקשים לקטוף את כל הפירות הנמוכים שאנו נתקלים בהם במסענו דרך מסדרון הזמן. אנו כותבים את סיפורנו בניאגרה של חוויות רגשיות שאפיק המים הזורם הופך אותנו באמצעותו לאנושיים. אנו משתמשים בשפע של מילים, סמלים, ובדקויות הנשלפות מספרייה עשירה של שפה כדי לתאר את מפל חזיונותינו, צלילינו, ריחותינו, טעמינו, רגשותינו, חלומותינו ומחשבותינו האומללות. אנו משתמשים בתהליכי חשיבה לוגיים ודיאלקטיים כאשר אנו מתקשרים עם העצמי הפנימי שלנו. אנו משתמשים בדיבור עצמי לצד הכוחות האסמפלסטיים של הדמיון הפואטי, זרועים בניצוצות היצירתיות, כדי לאחד פרקים נבדלים של חיינו לכדי שלם מאוחד ולהעביר לאנשים אחרים את התסיסה של סיפורנו.”

“משפחות גדולות הן קהילות לעצמן.”

“אנשים החיים בעולם הנשלט בידי המדע והטכנולוגיה מאבדים את אמונתם באלוהים ופונים הרחק מן הדת. המדע ביטל את המסורות שבעבר הפכו את החיים לצורת אמנות, כולל חגיגת הגשם של האביב ופסטיבלי הקציר המסורתיים.”

“בשנותינו המעצבות, כל אדם מתחיל ליצור לעצמו עצמי שיוכל לשמש לו או לה חברה בשלבים המאוחרים יותר של החיים. נדרש מאמץ מרוכז כדי ליצור את העצמיות. המשימה של יצירת בן אדם מפותח במלואו היא תהליך מתמשך, משימה פתוחה. מטרת העצמיות היא להימנע מהחלקה למצב של חוסר מחשבה, שבו אנו נכשלות בלקיחת בעלות על מחשבותינו, מעשינו ואורח חיינו.”

“כתיבה היא מפעל בודד. תוך שימוש בריק דומם במערבולת הזמן, המחבר נכנס אל ממלכת השיקום, מפעל שבו הוא או היא חוקרים את המרחב הנפשי הפרטי של העצמי. במצב מיסטי זה של מודעות מוגברת, הכותב חוקר את תלונותיה של הנשמה, ומאבחן ומטפל במכאוביה הקודרים.”

“ייסורי הקיום נובעים מן החירות האנושית לחשוב ולפעול, לחוות אהבה לחיים, ולפחד מן המוות. עלינו להחליט אם אנו מבקשים לאמץ את כל החוויות והמפגשים בחיים או לחפש מפלט מפני היבטים שונים של הטבע האנושי. האופן שבו אנו מחליטים להתמודד עם ייסורי הקיום נעשה חלק גדול מן הסיפור האישי שלנו.”

“תקווה היא צורה של יצירת חלום מודעת”

“כל אדם הוא אדון גורלו שלו. מה שאנו חושבים עליו משנה את אופיינו. אופיינו מארגן את אישיותנו, ואישיותנו מכתיבה עד כמה בהצלחה אנו מתקשרים עם אנשים אחרים ומגיבים לסביבה משתנה.”

“מתוך חוסר איזון טבעי, השתמשתי בכתיבה כדי למצוא עוגן בעולם מלא בערפל ובאי-ודאות. מודעת האבל שניסחתי בעצמי לא תבכה את המוות, אלא תחגוג את החיים בהכרת תודה מעומק הלב לכל האנשים שהאירו את המציאות בטוב לבם, בחברות שלהם, במעשי חסד ובגילויי רצון טוב. זו הייתה זכות לחיות בנקודת הזמן הזו לצד אנשים שהקדישו את עצמם לריכוך הקצוות החדים של החיים. השמיים בירכו אותי בשנים רבות לגלות למה זה יפה לחיות ולמות בעולם שבו הגבעות והרוח, הנהרות והימים, הכוכבים, הירח ואור השמש תמיד ימשיכו להתקיים.”

“רגשות, מחשבות ודעות הם חולפים; הם משתנים כי הם משקפים את הקיום הארעי שלנו. רגשות הם שיפוטים שנובעים מהמקור הנסתר של התת-מודע, והם מקבלים כוח רק כשהמודע מכיר בהם ובוחר להעביר אותם הלאה בפורמט כלשהו שמשתף את הקצב של האדם עם אדם אחר. מחשבות שלא נאמרו ורגשות שלא בוטאו הם בעלי 'זמן מחצית חיים' קצר. בלי הזנה מתאימה, הם נובלים. מחשבות צלולות ורגשות שלא בוטאו יוצרים זרמים בלתי מורגשים שדוחפים אותנו במסע הייחודי שלנו בתוך פלגי החיים.”

“אנו מתבוננים באמנות כדי להימלט מעורנו שלנו, כדי לצאת אל מחוץ להמולה שבתוך גולגולתנו.”

“השיטות העקומות שאנחנו משתמשים בהן כדי להקהות חרדה, והדרכים הלא יצירתיות שאנחנו בורחים אליהן כדי לא להרגיש כאב, חושפות את מה שאנחנו הכי מפחדים ממנו: הסבל מאובדן אמיתי, או השפלות שבה אנחנו שוקעים בתוך בריחה מהמציאות.”

“כל החיים תלויים באינטראקציה האופורטוניסטית בין כוחות יסוד, הדואליות המסתוריות של היקום הנומינוזי. כוחות היין והיאנג של עולם הטבע (אור וחושך, אש ומים, התפשטות והתכווצות) יוצרים דואליות מוחשיות שהן משלימות, קשורות זו בזו, ועצמאיות. בלי הרקיע שבאמצע המים, בלי גם אור השמש וגם המים, שום צורת חיים לא הייתה יכולה להתקיים על הכדור הסלעי הזה. בלי האדמה הפורייה המוקפת בכיפת שמיים אין-סופית, כיצד היינו מזינים את עצמנו, כיצד היינו נושמים?”

“העצמי המודע שלנו הוא מה שאנחנו מרשים לעצמנו להודות בו. הצל הלא-מודע שלנו הוא החלק שאנחנו מנסים להדחיק, החלק שהמשפחה, החברים, העבודה, השכנים והחברה אומרים לנו לזרוק. הצל שלנו עולה מהדברים הבלתי ניתנים לתיאור שאנחנו מגלים על העולם ועל עצמנו. השאריות המפוארות והמוזרות של חוויות עבר קבורות ללא וידוי בסדקי התודעה הלא-מודעת שלנו. ככל שהאדם פחות מאמץ את הצל שלו לתוך חייו המודעים, כך הוא נהיה שחור וסמיך יותר.”

“מעשה של גאולה, המעשה האולטימטיבי של חסד אישי, הוא צורה מוערכת-בחסר של אומץ”

“כל אחד מאיתנו הוא לוחם בזמנו שלו. כשאנו יוצאים מתוך הקליפה המגינה שלנו, כל אחד מאיתנו נתקל בכוחות חזקים מאיתנו בהרבה. מה שאנו לומדים באמצעות בחינת עצמנו באזורי הלחימה של תקופתנו נעשה לפרוטוקול המנחה כיצד נחיה את שארית חיינו. ההתכתשויות המפוארות והעימותים המרתיעים שאנו פוגשים, ומה שאנו לומדים ממאבקים עזים בשדה הקרב של הזמן, חורטים את סיפור חיינו. מנהיגים רוחניים מסייעים להדריך אותנו בזמני הספק והפקפוק העצמי שלנו. מתוך הכרה בערך החניכה של מדריכים רוחניים במאמציהם לחיפוש עצמי, אנשים העומדים באדוות אדירות של מצוקה מבקשים להשיב על אהבתם לאנושות בשיתוף הסיפור החרוט של מסעם האפיזודי במסדרונות הזמן, ולהעביר את האמיתות החדות שגילו לכל שאר הנוסעים שיש להם אוזן קשבת.”

“מחפשי עונג נרקיסיסטים נמנעים דרך קבע מלפתח את הענווה הנדרשת כדי לבנות חיים מלאי תוכן. אנשים שטחיים כמוני מסתירים את חוסר הביטחון שלהם מאחורי דמות כוזבת של התרברבות, מתפארים במעשיהם חסרי החשיבות, בניצחונות הפיריים שלהם, ובסירובם הנחרץ להתמודד עם כל משימה שהם חוששים ממנה.”

“אנחנו מרוויחים את הכבוד של הסובבים אותנו על ידי מאמץ להשקיט את הביקורת המוצדקת שלהם. אנחנו מרוויחים כבוד עצמי על ידי למידה להתעלם מגינויים לא הוגנים. אנחנו לומדים מה זה להיות טוב על ידי צפייה בחיים של אחרים ועל ידי עשיית מעשי חסד ספונטניים.”