גשם

“האדם הוא אבק. חרטה היא גשם. החיים הם בוץ.”

“בימים אלה של סיפוק מיידי וקסם אלקטרוני יש עדיין כמה אנשים, אנשים אמיתיים, שאינם נבהלים כשמכשירי הטלפון שלהם מפסיקים לפעול משום שהסוללות זקוקות לטעינה מחדש. במקום זאת הם מתחברים, לא למכשיר אלקטרוני אלא לאדמה, חשים את הרוח בשערם, מאזינים לאישוש השמח והמתמיד של מים זורמים ומרגישים את השמש הטובה או את הגשם המרענן על עורם. הם, ורק הם, יכולים להיטען מחדש באמת.”

“היא עשתה יופי סביב כל אשר סביבה. כשהיא דרכה על בוץ, הבוץ היה יפה; כשהיא רצה בגשם, הגשם היה כסף. כשהיא הרימה קרפדה — הייתה לה, כך חשבתי, אהבה מוזרה ומבשרת רעות ביותר לכל מיני בהמות — הקרפדה נעשתה יפה.”

“שירה פשוט כל כך אמואית," הוא אמר. "אוי, הכאב. הכאב. תמיד יורד גשם. בנשמתי.”

“גשם הוא גשם.”

“לא כל יום נורא. לא כל יום טוב. למרות האופן שבו השעות חולפות אני חי כפי שעליי. לא כל יום הכול שגוי. לא כל יום הכול נכון. לפחות אני לא עכביש שמנסה לזחול החוצה מן העין. לא כל יום אידיאלי. לא כל יום רע. מכל מקום יש לי את חושיי גם אם הם משוגעים. לא כל יום שמח. לא כל יום קודר. כשעצבות גוררת אותי אל הבוץ אני מזמזם מנגינה פשוטה. לא כל יום אני מחייך. לא כל יום אני זעוף. במאמץ, אני יכול לקחת הבעה חמוצה ולהפוך אותה על פיה. לא כל יום מטורף. לא כל יום שפוי. אם תוצאה נושפת בעורפי איני מטיל את האשמה על אחרים. לא כל יום מסוחרר. לא כל יום סתמי. ובכל זאת אני עדיין יכול להעריך צחקוק ופרץ צחוק. לא כל יום אני ביישן. לא כל יום אני גאה. אולי איני דרקון אבל אני שואג בערך באותה עוצמה. לא כל יום יש קשתות בענן. לא כל יום יש גשם. למרות העובדה שאני נוקשה וכואב לי, איני סובל מכאב כרוני. בכל יום השמש זורחת, ולכן בכל לילה אני מתפלל שאזכה לראות את אור הבוקר ולחיות עוד יום.”

“כמה משוגע זה היה אילו הירח אכן היה מסתובב והארץ הייתה עומדת דום והשמש הייתה דועכת! כמה מגוחך לחלוטין אילו נחשים יכלו ללכת וילדים יכלו לעוף ופנטומימאים אכן דיברו! כמה טיפשי זה היה אילו הלילות היו שזופים והבקרים ירוקים והשמש ציאנית! כמה מגוחך לגמרי אילו סוסים היו מצייצים ועכבישים היו שרים וגברות היו מגהקות! כמה מזעזע זה היה אילו הדרקונים שלטו והאבירים היו מטומטמים אבל הדגים היו מלומדים! כמה אבסורדי לחלוטין אילו הגשם היה יבש ופתיתי השלג חמים וגברים אמיתיים היו בוכים! אני אוהבת פשוט לדמיין את כל הנמוכים כגבוהים, ואת המלוח, המתוק, ואת השמאלים שלנו כימנים. אולי זה מדהים ומטורף לגמרי, אבל הכול הגיוני בספר סיפורים!”

“היא הסתירה את צבעיה בחושך, שם היו אחרים עיוורים שלא ראו; אני ראיתי בה מבט אחרון כשהתאפשר לי, לפני שנעלמה אל היום. הייתה בה יופי מוקף שפשף כמו אצבעות מוטל של מוט, עצמה האמיתית שציפה לחמלה, אמון, הגנה והאפשרות לעוף. אבל איחרתי, כי לא חיפשתי את מה שלא ראיתי, כשעזבה את הסיבות בחללים.”

“פתחתי את התריסים שלי והבטתי בקומפורט, כשהיא צועדת בגשם הכבד, בוכה במרירות. שמעתי את אמא אומרת: לאן שתרצי ללכת, את יכולה, אבל אל תחזרי שוב לבית הזה. קומפורט הייתה יפה, אבל תכונות הגניבה שלה הביאו עליה חרפה והכתימו את יופייה ברושם אפל. הבטתי בה, כשהיא צועדת יחפה על האדמה הבוצית שהייתה עמוסה במי גשמים.”

“אני נוהגת להעריך את כל הדברים הקטנים בחיי. אני יוצאת ומריחה את האוויר אחרי גשם כבד טוב. אני מחזירה לקריאה קטעים מתוך ספרי האהובים עלי. אני מחזיקה בחפצים הקטנים הנעימים שהעניקו לי אנשים מיוחדים. פעולות קטנות אלה מזכירות לי שיש בעולם כל כך הרבה חלקים גדולים ומרהיבים של טוב.”

“כשהייתי צעיר, חשבתי שזה הרעם שהורג אנשים. אבל כשלמדתי פיזיקה בתיכון, גיליתי שבעצם הברק הוא זה שהורג. קולו של הרעם עצמו הוא רק רעש. הברק הוא האלגנטיות!”

“כוכבים הם רק הגשם של האבסולוטי.”

“זה הרגיש כאילו נורה בחץ, וויל נרתע לאחור. כוס היין שלו התרסקה על הרצפה והתנפצה. הוא זינק על רגליו, נשען בשתי ידיו על השולחן. במעורפל היה מודע למבטים, ולקולו המודאג של בעל הפונדק באוזנו, אבל הכאב היה גדול מדי מכדי לחשוב דרכו, כמעט גדול מדי מכדי לנשום דרכו. המתח בחזהו, זה שחשב עליו כאחד מקצותיו של חוט שקשר אותו לג'ם, נמתח עד כדי כך שהיה חונק את לבו. הוא מעד הרחק משולחנו, נדחק דרך קבוצה צפופה של לקוחות ליד הבר, והגיע אל דלת הכניסה של הפונדק. כל מה שיכול היה לחשוב עליו היה אוויר, להכניס אוויר לריאותיו כדי לנשום. הוא דחף את הדלתות פתוחות והתגלגל למחצה אל תוך הלילה. לרגע שכך הכאב בחזהו, והוא נשען לאחור אל קיר הפונדק. גשם ירד בווילונות, הספיג את שערו ואת בגדיו. הוא התנשם, לבו מקרטע בתערובת של אימה וייאוש. האם זה רק המרחק מג'ם שמשפיע עליו? הוא מעולם לא חש דבר כזה, אפילו כשג'ם היה במצבו הגרוע ביותר, אפילו כשנפצע וויל כאב מכאב אוהד. החוט נקרע. לרגע הכול הלבין, החצר נשטפה דרכו כאילו בחומצה. וויל התקפל על ברכיו, מקיא את ארוחתו לתוך הבוץ. כשהעוויתות חלפו, הוא נעמד בקושי על רגליו ונתקל החוצה, בעיוורון, הרחק מהפונדק, כאילו ניסה להקדים את כאבו שלו. הוא התנגש בקיר האורוות, ליד שוקת הסוסים. הוא צנח על ברכיו כדי לטבול את ידיו במים הקפואים — וראה את בבואתו שלו. שם היה פניו, לבנות כמת, וחולצתו, וכתם אדום שהלך והתרחב על החזית. בידיים רטובות הוא אחז בדשיו ומשך את החולצה פתוחה. באור העמום שנשפך מן הפונדק, הוא יכול היה לראות שהרונה של הפרבאטאי שלו, ממש מעל לבו, מדממת. ידיו היו מכוסות דם, דם מעורב בגשם, אותו גשם ששטף את הדם מעל חזהו, וחשף את הרונה בעוד היא מתחילה לדהות משחור לכסף, משנה את כל מה שהיה הגיוני בחייו של וויל לשטות. ג'ם היה מת.”

“תלונות הן כמו העננים שאינם מביאים גשם, לא משנה כמה עבים הם מתקבצים”

“אני רוצה לאהוב כמו שטיפת גשם אוהבת את האדמה.”

“חקלאים מוכי בצורת מתפללים לגשם, בתקווה מפורשת שהיקום או בעליו ישמעו את המילים וישעו את חוקי המטאורולוגיה לטובתם. אחדים, כמובן, אכן מאמינים בדיוק בכך, ולפי כל מה שמישהו יכול להוכיח ייתכן שהם צודקים.”

“לשווא מוחים דמעות בגשם”

“דמעות השמחה שלי שומעות את טיפות הגשם בוכות, שכן הגשם לעולם אינו רוצה ליפול על ימי המעוננים, כשאני יוצר את חלומות האהבה שלנו כדי שהשמש תחלום רק בשבילך....(מתוך השיר "רק בשבילך" מאת מוניה חאן)”

“אלוהים ענן ממנו ירד גשם”

“אם אנשים היו גשם, אני הייתי טפטוף והיא הייתה הוריקן”