אין רנד

“אבל אני עדיין תוהה כיצד היה זה אפשרי, באותן שנות מעבר חסרות החן, לפני זמן רב, שאנשים לא ראו לאן הם הולכים, והמשיכו, בעיוורון ובפחדנות, אל גורלם. אני תוהה, שכן קשה לי לתפוס כיצד אנשים שהכירו את המילה אני, יכלו לוותר עליה ולא לדעת מה איבדו. אך כזה היה הסיפור, שכן חייתי בעיר הארורים, ואני יודע איזה אימה הרשו בני אדם להביא עליהם.”

“זכויות אינן עניין של מספרים — ואין דבר כזה, בחוק או במוסר, מעשים האסורים על יחיד אך מותרים להמון.”

“הוא חשב על כל מיני היצורים החיים שמאמנים את צאצאיהם באמנות ההישרדות, על החתולות המלמדות את גוריהן לצוד, על הציפורים המשקיעות מאמץ כה נוקב בהוראת גוזליהן לעוף – אך האדם, שכלי ההישרדות שלו הוא התודעה, לא זו בלבד שאינו מצליח ללמד ילד לחשוב, אלא מקדיש את חינוכו של הילד למטרה של השמדת מוחו, של שכנועו כי החשיבה היא עקרה ורעה, עוד בטרם התחיל לחשוב. מן הסיסמאות הראשונות המוטחות בילד ועד לאחרונות, זה דומה לסדרה של זעזועים שנועדו להקפיא את מנועו, לערער את כוחה של תודעתו. אל תשאל כל כך הרבה שאלות, ילדים צריכים להיראות ולא להישמע! – מי אתה שתחשוב? זה כך, כי אני אומר כך! – אל תתווכח, ציית! – אל תנסה להבין, האמן! – אל תיאבק, התפשר! – הלב שלך חשוב יותר מן המוח שלך! – מי אתה שתדע? ההורים שלך יודעים הכי טוב! – מי אתה שתדע? הפקידים יודעים הכי טוב! – מי אתה שתתנגד? כל הערכים יחסיים! – מי אתה שתרצה להימלט מכדורו של בריון? זו רק דעה קדומה אישית! גברים היו מזדעזעים, הוא חשב, אילו ראו ציפור אם המורטת את הנוצות מכנפי צאצאיה, ואז דוחפת אותו מן הקן כדי להיאבק על הישרדותו – אך זה מה שהם עשו לילדיהם.”

“מן הצורך הפשוט ביותר ועד ההפשטה הדתית הגבוהה ביותר, מן הגלגל ועד גורד השחקים, כל מה שאנו וכל מה שיש לנו בא מן התכונה האחת של האדם — תפקודו של מוחו המהרהר.”

“יכולתי למות למענך. אבל לא יכולתי, ולא הייתי רוצה, לחיות למענך.”

“הקדשה לאמת היא סימן ההיכר של המוסר; אין צורה גדולה, אצילית וגבורה יותר של הקדשה מאשר מעשהו של אדם הנוטל על עצמו את האחריות לחשוב.”

“הגאווה היחידה של יום עבודתה לא הייתה בכך שהוא נחיה, אלא בכך שהוא נשרד. זה היה שגוי, חשבה, זה היה שגוי באכזריות, שאדם ייאלץ אי־פעם לומר זאת על כל שעה משעות חייו.”

“אבל אינני מבין. למה אתה רוצה שאחשוב שזהו אדריכלות גדולה? הוא הצביע על התמונה של הפרתנון. זה, אמר הדיקן, הוא הפרתנון. - אז זהו. - אין לי זמן לבזבז על שאלות מטופשות. - טוב, אם כך. - רוארק קם, הוא לקח סרגל ארוך מן השולחן, הוא ניגש אל התמונה. - שאגיד לך מה רקוב בו? - זה הפרתנון! - אמר הדיקן. - כן, לעזאזל, הפרתנון! הסרגל היכה בזכוכית מעל התמונה. - תראה, - אמר רוארק. - החריצים המפורסמים על העמודים המפורסמים – בשביל מה הם שם? כדי להסתיר את החיבורים בעץ – כשעמודים היו עשויים עץ, אלא שאלו אינם, הם משיש. הטריגליפים, מה הם? עץ. קורות עץ, כפי שהיה צריך להניח אותן כשאנשים התחילו לבנות בקתות עץ. היוונים שלך לקחו שיש ועשו ממנו העתקים של המבנים העשויים עץ שלהם, מפני שאחרים עשו זאת כך. ואז באו אדוני הרנסנס שלך ועשו העתקים בטיח של העתקים בשיש של העתקים בעץ. ועכשיו הנה אנחנו, עושים העתקים בפלדה ובבטון של העתקים בטיח של העתקים בשיש של העתקים בעץ. למה?”

“האם אתה יודע מהו סימן ההיכר של אדם מדרגה שנייה? זו הטינה כלפי הישגו של אדם אחר. אותן בינוניות רגישות היושבות רועדות שמא עבודתו של מישהו תוכיח עצמה גדולה משלהן - אין להן שמץ של מושג על הבדידות שבאה כשאתה מגיע לפסגה. הבדידות לאדם שווה ערך - למוח שאפשר לכבד ולהישג שאפשר להעריץ. הן חושפות שיניים לעברך מתוך מחילות החולדות שלהן, וחושבות שאתה מתענג על כך שאתה נותן לברק שלך להקהות אותן - בשעה שהיית מוכן לוותר על שנת חיים אחת מחיי כדי לראות הבהוב של כישרון כלשהו ביניהן. הן מקנאות בהישג, וחלומן על גדולה הוא עולם שבו כל בני האדם נעשו לנחותים מהן, כפי שהן מכירות בכך. הן אינן יודעות שחלום כזה הוא ההוכחה הבלתי ניתנת לטעות לבינוניות, משום שעולם כזה הוא בדיוק מה שאיש ההישג לא היה מסוגל לשאת. אין להן כל דרך לדעת מה הוא חש כשהוא מוקף בנחותים - שנאה? לא, לא שנאה, אלא שעמום - השעמום הנורא, חסר התקווה, המתיש, המשתק. מה ערכם של שבח והערצה מפיהם של אנשים שאינך מכבד? האם אי פעם הרגשת את הכמיהה למישהו שתוכל להעריץ? למשהו, לא להביט בו מלמעלה, אלא מלמטה? "אני מרגישה זאת כל חיי," אמרה.”

“כסף הוא מדד המעלות של חברה.”

“הצדק אשר היה סולח על מיילים של שגיאות תמימות של ידע, לא היה סולח על צעד אחד שננקט ברוע מודע”

“יש שני דברים שעלינו להיפטר מהם מוקדם בחיים: תחושת עליונות אישית ויראת כבוד מוגזמת כלפי המעשה המיני.”

“אותן בינוניות רגישות היושבות רועדות פן יתברר שעבודתו של מישהו גדולה משלהן - אין להן שמץ של מושג על הבדידות שבאה כשמגיעים לפסגה. הבדידות של שווה - של תודעה לכבד והישג להעריץ... הן מקנאות בהישג, וחלומן על גדולה הוא עולם שבו כל בני האדם נעשו לנחותים מהן, המוכרים ככאלה. הן אינן יודעות שחלום כזה הוא ההוכחה הבלתי־נכשלת לבינוניות, משום שעולם כזה הוא בדיוק מה שאיש ההישג לא היה מסוגל לשאת.”

“לא, אינך חייב לחיות כאדם; זהו מעשה של בחירה מוסרית. אבל אינך יכול לחיות כמשהו אחר — והחלופה היא אותו מצב של מוות-בחיים שאתה רואה כעת בתוכך וסביבך, מצב של דבר שאינו ראוי לקיום, שאינו עוד אנושי ופחות מחיה, דבר שאינו יודע אלא כאב וגורר את עצמו לאורך שנותיו בייסורי השמדה עצמית נטולת מחשבה.”

“לא משנה איזו השחתה לימדו אותו על סגולת חוסר האנוכיות, המין הוא האנוכי ביותר מכל המעשים, מעשה שאין הוא יכול לבצע אלא מתוך מניע של הנאתו שלו—רק נסו לחשוב על ביצועו ברוח של נדיבות חסרת אנוכיות?—מעשה שאינו אפשרי בהשפלת העצמי, אלא רק בהאדרת העצמי, רק בביטחון שהוא נחשק ושהוא ראוי לתשוקה. זהו מעשה שכופה עליו לעמוד עירום ברוח, כמו גם בגוף, ולקבל את האגו האמיתי שלו כמדד לערכו.”

“מילים הן עדשה למיקוד התודעה של האדם”

“הפילוסופיה שלי, במהותה, היא התפיסה של האדם כישות הרואית, כשאושרו שלו הוא התכלית המוסרית של חייו, כשהישג יצרני הוא פעילותו הנאצלת ביותר, וההיגיון הוא המוחלט היחיד שלו.”

“סניור ד'אנקוניה, מה אתה חושב שיקרה לעולם? בדיוק מה שמגיע לו. אוי, כמה אכזרי! אתה לא מאמינה בפעולתו של החוק המוסרי, מאדאם? שאל פרנסיסקו בכובד ראש. אני כן.”

“הוא נזקק לאנשים ולהמולה סביבו. לא היו שאלות ולא היו ספקות כשהוא עמד על במה מעל ים של פנים; האוויר היה כבד, דחוס, רווי בממס יחיד — הערצה; לא היה מקום לשום דבר אחר. הוא היה גדול; גדול כמספר האנשים שאמרו לו זאת. הוא צדק; צודק כמספר האנשים שהאמינו בכך. הוא הביט בפנים, בעיניים, הוא ראה את עצמו נולד בהן, הוא ראה את עצמו זוכה במתת החיים. זה היה פיטר קיטינג, זה, ההשתקפות באותם אישונים נעוצים, וגופו היה רק ההשתקפות שלה.”

“בכל פשרה בין מזון לרעל, רק המוות יכול לנצח. בכל פשרה בין טוב לרע, רק הרע יכול להרוויח.”