“האם אתה יודע מהו סימן ההיכר של אדם מדרגה שנייה? זו הטינה כלפי הישגו של אדם אחר. אותן בינוניות רגישות היושבות רועדות שמא עבודתו של מישהו תוכיח עצמה גדולה משלהן - אין להן שמץ של מושג על הבדידות שבאה כשאתה מגיע לפסגה. הבדידות לאדם שווה ערך - למוח שאפשר לכבד ולהישג שאפשר להעריץ. הן חושפות שיניים לעברך מתוך מחילות החולדות שלהן, וחושבות שאתה מתענג על כך שאתה נותן לברק שלך להקהות אותן - בשעה שהיית מוכן לוותר על שנת חיים אחת מחיי כדי לראות הבהוב של כישרון כלשהו ביניהן. הן מקנאות בהישג, וחלומן על גדולה הוא עולם שבו כל בני האדם נעשו לנחותים מהן, כפי שהן מכירות בכך. הן אינן יודעות שחלום כזה הוא ההוכחה הבלתי ניתנת לטעות לבינוניות, משום שעולם כזה הוא בדיוק מה שאיש ההישג לא היה מסוגל לשאת. אין להן כל דרך לדעת מה הוא חש כשהוא מוקף בנחותים - שנאה? לא, לא שנאה, אלא שעמום - השעמום הנורא, חסר התקווה, המתיש, המשתק. מה ערכם של שבח והערצה מפיהם של אנשים שאינך מכבד? האם אי פעם הרגשת את הכמיהה למישהו שתוכל להעריץ? למשהו, לא להביט בו מלמעלה, אלא מלמטה? "אני מרגישה זאת כל חיי," אמרה.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←