אין רנד

“גאווה היא ההכרה בעובדה שאתה ערכך העליון שלך, וכמו כל ערכיו של האדם, יש להרוויח אותה. אושרו של האדם עצמו הוא התכלית המוסרית היחידה של האדם, אך רק מעלתו שלו יכולה להשיגו… החיים הם שכרה של המעלה — והאושר הוא המטרה ושכר החיים. אושר הוא מצב של שמחה שאינה סותרת את עצמה — שמחה בלי עונש או אשמה, שמחה שאינה מתנגשת עם אף אחד מערכיך ואינה פועלת להשמדתך שלך, לא השמחה של בריחה מן התודעה שלך, אלא של שימוש במלוא כוחה של תודעתך. אושר אפשרי רק לאדם רציונלי, לאדם שאינו חפץ אלא במטרות רציונליות, שאינו מבקש אלא ערכים רציונליים, ושמוצא את שמחתו רק במעשים רציונליים. הסמל של כל היחסים בין אנשים כאלה, הסמל המוסרי של הכבוד לבני אדם, הוא המסחר… סוחר הוא אדם שמרוויח את מה שהוא מקבל ואינו נותן ואינו לוקח את מה שאינו מגיע לו.”

“כי, אתה מבין, אלוהים—יהא אשר יהא השם שבוחרים לקרוא לו אלוהים—הוא התפיסה הגבוהה ביותר של הגבוה ביותר האפשרי. ומי שמציב את תפיסתו הגבוהה ביותר מעל לאפשרותו שלו חושב מעט מאוד על עצמו ועל חייו. זו מתנה נדירה, אתה יודע, לחוש יראת כבוד כלפי חייך שלך ולרצות את הטוב ביותר, הגדול ביותר, הגבוה ביותר האפשרי, כאן, עכשיו, לעצמך ממש. לדמיין גן עדן ואז לא לחלום עליו, אלא לדרוש אותו.”

“האדם אינו יכול לשרוד אלא באמצעות שכלו. הוא בא לעולם ללא נשק. מוחו הוא נשקו היחיד. בעלי חיים משיגים מזון בכוח. לאדם לא היו טפרים, לא ניבים, לא קרניים, ולא כוח שרירים רב. עליו לגדל את מזונו או לצוד אותו. כדי לגדל, הוא זקוק לתהליך של חשיבה. כדי לצוד, הוא זקוק לנשק, וכדי לייצר נשק — לתהליך של חשיבה. מן הצורך הפשוט ביותר הזה ועד להפשטה הדתית הגבוהה ביותר, מן הגלגל ועד גורד השחקים, הכול שאנו והכול שיש לנו בא מן התכונה האחת של האדם — תפקודו של שכלו המחשב.”

“מאחר שהחיים דורשים דרך פעולה מסוימת, כל דרך אחרת תשמיד אותם. ישות שאינה רואה בחייה שלה את המניע ואת המטרה של מעשיה, פועלת על פי המניע והאמות המידה של המוות.”

“אם אתה רוצה את עצתי, פיטר, הוא אמר לבסוף, כבר עשית טעות. בזה ששאלת אותי. בזה ששאלת כל אחד. לעולם אל תשאל אנשים. לא על העבודה שלך. אתה לא יודע מה אתה רוצה? איך אתה יכול לשאת את זה, לא לדעת?”

“אני רוצה אותך, האנק. אני הרבה יותר חיה ממה שאתה חושב. רציתי אותך מהרגע הראשון שראיתי אותך — והדבר היחיד שאני מתביישת בו הוא שלא ידעתי זאת. לא ידעתי למה, במשך שנתיים, הרגעים המזהירים ביותר שמצאתי היו אלה שבמשרד שלך, שם יכולתי להרים את ראשי ולהביט בך. לא ידעתי את טיבו של מה שהרגשתי בנוכחותך, ולא את הסיבה. עכשיו אני יודעת. זה כל מה שאני רוצה, האנק. אני רוצה אותך במיטתי — ואתה חופשי ממני בכל שאר זמנך. לא יהיה לך שום דבר להעמיד פנים לגביו — אל תחשוב עליי, אל תרגיש; אל תדאג — איני רוצה את שכלך, את רצונך, את הווייתך או את נשמתך, כל עוד אליי תבוא למען אותו הדבר הנמוך ביותר שבמאווייך. אני חיה שרוצה רק את תחושת העונג שאתה בז לה — אבל אני רוצה אותה ממך. היית מוותר על כל פסגת מעלה למענה, ואילו אני — לי אין שום פסגה לוותר עליה. אין אף אחת שאני שואפת אליה או מבקשת להגיע אליה. אני כה נמוכה, שאחליף את המראה הנשגב ביותר של יופי בעולם במראה דמותך בתא הנהג של קטר רכבת. וכשאראה זאת, לא אוכל לראות זאת באדישות. אינך צריך לחשוש שעכשיו אתה תלוי בי. אני היא שתהיה תלויה בכל גחמה שלך. יהיה לך אותי בכל עת שתרצה, בכל מקום, בכל תנאי. קראת לזה התועבה שבכישרוני? הוא כזה שהוא מעניק לך אחיזה בטוחה יותר בי מאשר בכל רכוש אחר שבבעלותך. אתה רשאי לעשות בי כרצונך — איני פוחדת להודות בכך — אין לי דבר להגן עליו מפניך ואין לי דבר לשמור לעצמי. אתה חושב שזה איום על הישגך, אבל לא על שלי. אשב ליד שולחני ואעבוד, וכאשר הדברים סביבי יהיו קשים מנשוא, אחשוב שלשכרי אהיה במיטתך באותו לילה. קראת לזה שחיתות? אני מושחתת הרבה יותר ממך: אתה מחזיק בזה כאשמתך, ואני — כגאוותי. אני גאה בזה יותר מבכל דבר שעשיתי, גאה יותר מאשר בבניית הקו. אם יתבקשו ממני לנקוב בהישגי הגאה ביותר, אומר: שכבתי עם האנק רירדן. הרווחתי זאת.”

“כל אחד מהם זכר רגעים אחרים, בלילה של נדודי שינה, אחר צהריים של גשם מתמשך, בכנסייה, ברחוב ריק בשעת שקיעה, שבהם כל אחד מהם תהה מדוע יש כל כך הרבה סבל וכיעור בעולם. הם לא ניסו למצוא את התשובה, והמשיכו לחיות כאילו אין צורך בתשובה. אך כל אחד מהם הכיר רגע שבו, ביושר בודד וחשוף, הוא חש את הצורך בתשובה.”

“חייך, הישגיך, אושרך, אישיותך הם בעלי חשיבות עליונה. חיה בהתאם לחזון הגבוה ביותר שלך על עצמך, יהיו אשר יהיו הנסיבות שתיתקל בהן. תפיסה נעלה של הערכה עצמית היא תכונתו המעוררת ביותר הערצה של אדם.”

“אין שום ניגוד, ואין שום קריאה להקרבה, ואף אדם אינו איום על מטרותיו של אדם אחר — אם בני אדם מבינים שהמציאות היא מוחלט שאי אפשר לזייף, ששקרים אינם פועלים, שמה שלא הושג בזכות אינו ניתן להשגה, שמה שאינו מגיע אינו ניתן להענקה, שהרס של ערך שהוא קיים לא יביא ערך אל מה שאינו קיים.”

“תהליך של תבונה הוא תהליך של בחירה מתמדת בתשובה לשאלה: אמת או שקר? - נכון או לא נכון?”

“זה לא שאני לא סובלת, אלא שאני יודעת את חוסר החשיבות של הסבל, אני יודעת שכאב יש להילחם בו ולהשליך אותו הצידה, לא לקבל אותו כחלק מן הנשמה של האדם וכצלקת קבועה על פני תפיסתו את הקיום.”

“אנו נולדים אל העולם הזה בלתי חמושים — מוחנו הוא נשקנו היחיד.”

“למד להבחין בין שגיאות של ידע לבין הפרות של מוסר. שגיאה של ידע איננה פגם מוסרי, ובלבד שאתה מוכן לתקנה; רק מיסטיקן ישפוט בני אדם לפי אמת מידה של כל-ידיעה אוטומטית ובלתי אפשרית. אבל הפרה של מוסר היא הבחירה המודעת במעשה שאתה יודע שהוא רע, או התחמקות מכוונת מידיעה, השעיה של הראייה ושל המחשבה. מה שאינך יודע, אינו אשמה מוסרית נגדך; אך מה שאתה מסרב לדעת, הוא חשבון של קלון ההולך וגדל בנפשך. גלה כל סלחנות כלפי שגיאות של ידע; אל תסלח ואל תקבל שום הפרה של מוסר.”

“רוחו של אדם היא ה"אני" שלו. אותה ישות שהיא תודעתו. לחשוב, להרגיש, לשפוט, לפעול — הן תפקידי האגו.”

“האם אינך יודע שרוב האנשים מקבלים את רוב הדברים מפני שזה מה שניתן להם, ואין להם שום דעה כלל? האם אתה רוצה להיות מונחה על ידי מה שהם מצפים שתחשוב שהם חושבים, או על ידי שיקול דעתך שלך?”

“ובכן, אני תמיד יודעת מה אני רוצה. וכשאתה יודע מה אתה רוצה — אתה הולך לעברו. לפעמים אתה הולך מהר מאוד, ולפעמים רק סנטימטר בשנה. אולי אתה מרגיש מאושר יותר כשאתה הולך מהר. אני לא יודעת. מזמן שכחתי את ההבדל, כי זה באמת לא משנה, כל עוד אתה מתקדם.”

“אנשים ישרים לעולם אינם רגישים מדי בעניין של להיות ראויים לאמון.”

“ישנם שני היבטים של קיומו של האדם, שהם תחום־הסמכות המיוחד והביטוי של תחושת־החיים שלו: אהבה ואמנות. אני מתייחסת כאן לאהבה רומנטית, במשמעות הרצינית של המונח הזה — בניגוד להתאהבויות השטחיות של אלה שתחושת־החיים שלהם נטולת כל ערכים עקביים, כלומר, כל רגשות מתמשכים מלבד פחד. אהבה היא תגובה לערכים. האדם מתאהב באמצעות תחושת־החיים שלו — באותו סכום מהותי, באותה עמדה יסודית או דרך של התמודדות עם הקיום, שהיא מהותה של אישיות. האדם מתאהב בהתגלמות הערכים שעיצבו את אופיו של אדם אחר, ערכים המשתקפים במטרותיו הרחבות ביותר או במחוותיו הקטנות ביותר, ויוצרים את סגנון נשמתו — הסגנון האישי של תודעה ייחודית, שאינה חוזרת על עצמה ואינה ניתנת להחלפה. תחושת־החיים של האדם עצמו היא הפועלת כבוררת, והיא מגיבה למה שהיא מזהה כערכיו הבסיסיים של האדם האחר. אין זה עניין של אמונות מוצהרות (אף כי אין הן בלתי־רלוונטיות); זהו עניין של הרמוניה עמוקה הרבה יותר, מודעת ותת־מודעת. שגיאות רבות ואכזבות טראגיות אפשריות בתהליך זה של זיהוי רגשי, שכן תחושת־החיים, כשלעצמה, אינה מדריך קוגניטיבי מהימן. ואם יש דרגות של רוע, הרי שאחת התוצאות המרושעות ביותר של המיסטיציזם — במונחי סבל אנושי — היא האמונה שאהבה היא עניין של "הלב", לא של התבונה; שאהבה היא רגש שאינו תלוי בהיגיון; שאהבה היא עיוורת ואטומה לכוחה של הפילוסופיה. אהבה היא ביטוי של פילוסופיה — של סכום פילוסופי תת־מודע — ואולי אין היבט אחר של הקיום האנושי הזקוק לכוחה המודע של הפילוסופיה נואשות כל כך. כאשר כוח זה נקרא לאמת ולתמוך בהערכה רגשית, כאשר אהבה היא אינטגרציה מודעת של תבונה ורגש, של תודעה וערכים, אז — ורק אז — היא התגמול הגדול ביותר של חייו של האדם.”

“הלוואי שהייתה לי היכולת לומר להם כי ייאוש לבם לא נועד להיות סופי, וכי לילם לא היה נטול תקווה. שכן הקרב שהפסידו לעולם לא יוכל להיות אבוד. שכן מה שבעבורו מתו כדי להציל לעולם לא יוכל לכלות. דרך כל האפלה, דרך כל החרפה שבני אדם מסוגלים לה, רוח האדם תישאר חיה על פני האדמה הזאת. ייתכן שתירדם, אך היא תתעורר. ייתכן שתישא כבלים, אך היא תבקיע דרכם. והאדם ימשיך הלאה.”

“תהליך רציונלי הוא תהליך מוסרי. אתה עשוי לטעות בכל שלב שלו, בלי שום דבר שיגן עליך מלבד הקפדנות שלך עצמך, או שאתה עשוי לנסות לרמות, לזייף את הראיות ולהתחמק מן המאמץ של החיפוש — אבל אם מסירות לאמת היא סימן ההיכר של המוסריות, הרי שאין צורה גדולה, אצילית או הרואית יותר של מסירות מן המעשה של אדם הנוטל על עצמו את האחריות לחשוב.”