נוסטלגיה

“הבט סביבך, אית'ן," אמרתי. "סוף העולם. זה הפרס שאתה רוצה? אתה באמת רוצה שהכול ייהרס — הטוב עם הרע? הכול?" "אין כס למתנֶסיס," מלמל אית'ן. "אין כס לאמא שלי." "אמרת שאמא שלך היא אלת האיזון," הזכרתי לו. "האלים הקטנים ראויים לטוב יותר, אית'ן, אבל חורבן מוחלט הוא לא איזון. קרונוס לא בונה. הוא רק הורס." אית'ן הביט בכס המעלה ניצוצות של הפייסטוס. המוזיקה של גרובר המשיכה להתנגן, ואית'ן התנדנד לצליליה, כאילו השיר מילא אותו בנוסטלגיה — בכמיהה לראות יום יפה, להיות בכל מקום חוץ מכאן. עינו הטובה מצמצה. ואז הוא הסתער... אבל לא עליי. בעוד קרונוס עדיין היה על ברכיו, אית'ן הנחית את חרבו על צווארו של אדון הטיטאנים. זה היה אמור להרוג אותו מיד, אבל הלהב התנפץ. אית'ן נפל לאחור, אוחז בבטנו. רסיס מלהבו שלו ניתז לאחור וננעץ בשריונו. קרונוס קם בקושי, מתנשא מעל משרתו. "בגידה," נהם. המוזיקה של גרובר המשיכה להתנגן, ועשב צמח סביב גופו של אית'ן. אית'ן הביט בי, פניו מתוחות מכאב. "ראויים לטוב יותר," הוא גנח. "אם רק היו להם... כיסאות-" קרונוס חבט ברגלו ברצפה, והרצפה נבקעה סביב אית'ן נקאמורה. בנה של נמסיס צנח דרך סדק שעבר ישר בלב ההר — ישר אל האוויר הפתוח. "זהו זה בשבילו." קרונוס הרים את חרבו. "ועכשיו לשארכם.”

“במורכבות הרגשות וההתרגשות שטובעות אותנו בימים השחורים והמונוטוניים ובלילות המזהירות והמרשימות, אלה שמביאים אלינו את הזיכרונות העבריים עומדות במרכז הלב, כמעין פדסטל ייחודי. הריח הייחודי של הנוסטלגיה שרודפת אותנו במוחנו בלתי ניתנת להשוואה, והיא דומה לחוש של אקסטזה. תחושה שטסה במוחנו במשך תקופה ארוכה, שמביאה אותנו לגבהים עצומים באמצע החוסר סדר והרעש. כאילו מצאנו אליקסיר חדש שמחדש אותנו ומחזיר אותנו לחיים.”

“הבט סביבך, איתן," אמרתי. "סוף העולם. זה הפרס שאתה רוצה? אתה באמת רוצה שהכול ייהרס — הטוב עם הרע? הכול?" "אין כס למתנֵסיס," מלמל איתן. "אין כס לאמא שלי." "אתה אמרת שאמא שלך היא אלת האיזון," הזכרתי לו. "לאלים הפחותים מגיע יותר, איתן, אבל הרס מוחלט הוא לא איזון. קרונוס לא בונה. הוא רק הורס." איתן הביט בכס המעלה ניצוצות של הפייסטוס. המוזיקה של גרובר המשיכה להתנגן, ואיתן היטלטל לקראתה, כאילו השיר מילא אותו בנוסטלגיה — בכמיהה לראות יום יפה, להיות בכל מקום חוץ מכאן. עינו הטובה מצמצה. ואז הוא הסתער... אבל לא עליי. בעוד קרונוס עדיין על ברכיו, איתן הנחית את חרבו על צווארו של אדון הטיטאנים. זה היה אמור להרוג אותו מיד, אבל הלהב התנפץ. איתן נפל לאחור, אוחז בבטנו. רסיס מהלהב שלו עצמו ניתז לאחור וננעץ בשריונו. קרונוס קם בקושי, מתנשא מעל משרתו. "בגידה," נהם. המוזיקה של גרובר המשיכה להתנגן, ועשב צמח סביב גופו של איתן. איתן הביט בי, פניו מתוחות מכאב. "מגיע להם יותר," הוא התנשף. "אם רק... היו להם כיסאות..." קרונוס רקע ברגלו, והרצפה נבקעה סביב איתן נקאמורה. בנו של נמסיס נפל דרך סדק שחתך ישר דרך לב ההר — ישר אל האוויר הפתוח. "זהו זה בשבילו." קרונוס הרים את חרבו. "ועכשיו לשארכם.”

“אין לי שום נוסטלגיה לפטריארכיה, אנא האמינו לי. אבל מה שהגעתי להבין הוא שכאשר המערכת הפטריארכלית ההיא פורקה בצדק, היא לא הוחלפה בהכרח בצורה אחרת של הגנה. כוונתי היא—מעולם לא חשבתי לשאול מחזר את אותן שאלות מאתגרות שאבי אולי היה שואל אותו, בעידן אחר.”

“במהלך התבגרותי, תמיד הייתה לי מנטליות של חייל. כילד רציתי להיות חייל, טייס קרב, סוכן חשאי, מקצועות שדורשים מידה רבה של אומץ וסיכון והעמדת עצמך בסכנה חמורה כדי להשלים את המשימה. אף על פי שלא נעשיתי כל הדברים האלה, ולולא הנטייה המוקדמת שלי, בשנותיי הצעירות ביותר, שכבר נטתה אליהם, העניין שהיה שם עדיין עיצב את הפילוסופיות שלי. עד היום אני מכבד סיכון והקרבה למען טובתם של אחרים - השקפותיי על החיים ועל האהבה מושפעות מכך מאוד.”

“כשאין עוד שארית מן העבר, לאחר שמתו האנשים, לאחר שמתפרקים הדברים ונפזרים... הזכירות והטעמים נשארים עדיין זמן רב, כמו נשמות, מושתות על טיפות קטנות ואף כמעט בלתי מורגשות של טבעתם, ומחזיקות, עמידות, את המבנה העצום של הזיכרון”

“היא ידעה בפתאומיות ובקלות שהרגע הזה יהיה עמה תמיד, בהישג ידה של הזיכרון. היא פקפקה אם כולם חשו בכך — הם הרי ראו את העולם — אבל אפילו ג'ורג' שתק דקה אחת כשעמדו והביטו, והמחזה, הריח, ואפילו צליל הלהקה שניגנה נעימת סרט מוכרת במעומעם, ננעלו בה לעד, והיא הייתה שלווה.”

“לעולם לא אראה אותה שוב, אלא בזיכרון. היא הייתה כאן, ועכשיו היא איננה. אין דרך ביניים. כנראה היא מילה שאולי תמצא מדרום לגבול. אבל לעולם, לעולם לא ממערב לשמש.”

“הוא נשא בו משהו מן הנצח... יש לכידות בדברים, יציבות; משהו, היא התכוונה, חסין מפני שינוי, והוא זורח החוצה (היא העיפה מבט אל החלון ואל אדוות האורות המשתקפים בו) מול הזרם, החולף, הרפאי, כיהלום אדום; כך שגם הערב שוב היה לה אותו רגש שכבר היה לה פעם היום, של שלום, של מנוחה. מרגעים כאלה, היא חשבה, עשוי הדבר המתמיד.”

“כל מעשה של מרד מבטא נוסטלגיה לתמימות ופנייה אל מהות ההוויה”

“אותם זמנים עברו חביבים, מר קרקר, אמרה קליאופטרה, עם המבצרים המענגים שלהם, ועם בתי הכלא הישנים והיקרים שלהם, ועם מקומות העינויים המהנים שלהם, ועם נקמותיהם הרומנטיות, ועם ההתקפות והמצורים הציוריים שלהם, ועם כל מה שעושה את החיים למקסימים באמת! כמה נורא התנוונו!”

“לעולם אל תרגיש רע על כך שמישהו לא יכול היה לתת לך את כל לבו. היה אסיר תודה על כך שאתה יכול לקחת איתך את החלק הפשוט ביותר של נשמתו, לכל מקום שתלך. זה יותר ממה שלחלק מהאנשים יהיה אי פעם.”