“הבט סביבך, אית'ן," אמרתי. "סוף העולם. זה הפרס שאתה רוצה? אתה באמת רוצה שהכול ייהרס — הטוב עם הרע? הכול?" "אין כס למתנֶסיס," מלמל אית'ן. "אין כס לאמא שלי." "אמרת שאמא שלך היא אלת האיזון," הזכרתי לו. "האלים הקטנים ראויים לטוב יותר, אית'ן, אבל חורבן מוחלט הוא לא איזון. קרונוס לא בונה. הוא רק הורס." אית'ן הביט בכס המעלה ניצוצות של הפייסטוס. המוזיקה של גרובר המשיכה להתנגן, ואית'ן התנדנד לצליליה, כאילו השיר מילא אותו בנוסטלגיה — בכמיהה לראות יום יפה, להיות בכל מקום חוץ מכאן. עינו הטובה מצמצה. ואז הוא הסתער... אבל לא עליי. בעוד קרונוס עדיין היה על ברכיו, אית'ן הנחית את חרבו על צווארו של אדון הטיטאנים. זה היה אמור להרוג אותו מיד, אבל הלהב התנפץ. אית'ן נפל לאחור, אוחז בבטנו. רסיס מלהבו שלו ניתז לאחור וננעץ בשריונו. קרונוס קם בקושי, מתנשא מעל משרתו. "בגידה," נהם. המוזיקה של גרובר המשיכה להתנגן, ועשב צמח סביב גופו של אית'ן. אית'ן הביט בי, פניו מתוחות מכאב. "ראויים לטוב יותר," הוא גנח. "אם רק היו להם... כיסאות-" קרונוס חבט ברגלו ברצפה, והרצפה נבקעה סביב אית'ן נקאמורה. בנה של נמסיס צנח דרך סדק שעבר ישר בלב ההר — ישר אל האוויר הפתוח. "זהו זה בשבילו." קרונוס הרים את חרבו. "ועכשיו לשארכם.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←