“הבט סביבך, איתן," אמרתי. "סוף העולם. זה הפרס שאתה רוצה? אתה באמת רוצה שהכול ייהרס — הטוב עם הרע? הכול?" "אין כס למתנֵסיס," מלמל איתן. "אין כס לאמא שלי." "אתה אמרת שאמא שלך היא אלת האיזון," הזכרתי לו. "לאלים הפחותים מגיע יותר, איתן, אבל הרס מוחלט הוא לא איזון. קרונוס לא בונה. הוא רק הורס." איתן הביט בכס המעלה ניצוצות של הפייסטוס. המוזיקה של גרובר המשיכה להתנגן, ואיתן היטלטל לקראתה, כאילו השיר מילא אותו בנוסטלגיה — בכמיהה לראות יום יפה, להיות בכל מקום חוץ מכאן. עינו הטובה מצמצה. ואז הוא הסתער... אבל לא עליי. בעוד קרונוס עדיין על ברכיו, איתן הנחית את חרבו על צווארו של אדון הטיטאנים. זה היה אמור להרוג אותו מיד, אבל הלהב התנפץ. איתן נפל לאחור, אוחז בבטנו. רסיס מהלהב שלו עצמו ניתז לאחור וננעץ בשריונו. קרונוס קם בקושי, מתנשא מעל משרתו. "בגידה," נהם. המוזיקה של גרובר המשיכה להתנגן, ועשב צמח סביב גופו של איתן. איתן הביט בי, פניו מתוחות מכאב. "מגיע להם יותר," הוא התנשף. "אם רק... היו להם כיסאות..." קרונוס רקע ברגלו, והרצפה נבקעה סביב איתן נקאמורה. בנו של נמסיס נפל דרך סדק שחתך ישר דרך לב ההר — ישר אל האוויר הפתוח. "זהו זה בשבילו." קרונוס הרים את חרבו. "ועכשיו לשארכם.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←