נוסטלגיה

“אני לא אהיה אחד מאותם אנשים שיושבים ומדברים על מה שהם מתכוונים לעשות. אני פשוט אעשה את זה. לדמיין את העתיד הוא סוג של נוסטלגיה.”

“כשאני כותב מן הזיכרון כך, אני חש לעיתים קרובות עקצוץ של אימה. מה אם שכחתי את הדבר החשוב ביותר? מה אם אי שם בתוכי ישנו לימבו אפל, שבו כל הזיכרונות החשובים באמת נערמים והופכים לאט לאט לבוץ?”

“הבולעץ שבאש: האם הוא חולם על היער?”

“את הלב הזה שבתוכי אני חש, ואני שופט שהוא קיים. את העולם הזה אני יכול לגעת, ואני גם כן שופט שהוא קיים. כאן מסתיים כל ידיעתי, והיתר הוא בנייה. שכן אם אנסה לאחוז בַּעצמי הזה שאני חש בו ביטחון, אם אנסה להגדירו ולסכם אותו, אין הוא אלא מים החומקים מבין אצבעותיי. אני יכול לשרטט בזה אחר זה את כל ההיבטים שהוא מסוגל ללבוש, את כל אלה גם כן שיוחסו לו, את החינוך הזה, את המקור הזה, את הלהט הזה או את השתיקות הללו, את האצילות הזאת או את השפלות הזאת. אבל אי אפשר לצרף היבטים. הלב הזה עצמו, שהוא שלי, יישאר לעד בלתי ניתן להגדרה בעיניי. בין הוודאות שיש לי בדבר קיומי ובין התוכן שאני מנסה לתת לוודאות הזאת, הפער לעולם לא יתמלא. לעד אהיה זר לעצמי. בפסיכולוגיה כמו בלוגיקה, יש אמיתות אך אין אמת. "דע את עצמך" של סוקרטס שווה בערכו ל"הייה מוסרי" של חדרי הווידוי שלנו. הן חושפות געגוע ובו בזמן גם בורות. הן תרגילים עקרים בנושאים גדולים. הן לגיטימיות רק במידה המדויקת שהן בקירוב.”

“האם ייתכן שהוא חש איזו נוסטלגיה אל המלחמה, למרות צחנתה והטבח חסר המשמעות שלה? אל אותו חיים נטולי-שאלות של אינסטינקט?”

“איננו יכולים להחזיר את השעון לאחור ולחיות מחדש את הבילויים היקרים של העבר. אנו מתקדמים מעבר למקורותינו. אדם חייב למצוא את דרכו בתוך סדר עולמי חברתי, פוליטי וכלכלי המתפתח. אין למהר ולפסול את השפעתן של חוויותינו הקודמות, משום שהזרועות הארוכות של העבר נותרות חוטים חיים בתוכנו. אף שהעבר אינו חורץ באבן את עתידנו, התבנית העמידה שלו מעצבת את ההווה שלנו. פריטתן המושרשת של ההיסטוריות האישיות שלנו, סנטימנטליות או אחרות, גם מבשרת מה עשוי לבוא בעתידנו.”

“לדמיין את העתיד הוא סוג של נוסטלגיה. (...) אתה מבלה את כל חייך תקוע במבוך, חושב על איך תברח ממנו יום אחד, ועל כמה זה יהיה מדהים, ודמיון העתיד הזה מחזיק אותך, אבל אתה אף פעם לא עושה את זה. אתה פשוט משתמש בעתיד כדי לברוח מן ההווה.”

“חיים שלמים של זיכרונות אינם מספקים הוכחה אמפירית לערך החיים. לאף זיכרון אין ערך כמותי בעיני איש מלבד מי שנושא את הזיכרון. הורות מורכבת במידה רבה מיצירת זיכרונות חיוביים לילדים. הצטברות של חיים שלמים של זיכרונות אכן יוצרת פרטיטורה מוזיקלית שאנו יכולים להעריך מנקודת מבט אמנותית אם לא מדעית. כל זיכרון שמח מייצר פעימה של שמחה קלה, שכאשר משחילים אותה יחד יוצרים את התווים המוזיקליים המסמנים את המנגינה הפנימית הפרוזודית של אדם.”

“הזיכרונות: הם המציאות.”

“מהו הורה, בעצם, אם לא מישהו שאוסף את הדברים שילד משאיר אחריו — שובל עשוי מבגדים שהופשטו, נעליים יתומות, חלקי משחק קטנים ובהירים מפלסטיק, ונוסטלגיה — ומחזיר כל אחד מאלה כשצריך?”

“לנוסטלגיה יש דרך לחסום את המציאות של העבר”

“הלב הזה שבתוכי אני חש, ואני שופט שהוא קיים. העולם הזה אני יכול לגעת בו, ואני גם כן שופט שהוא קיים. כאן מסתיים כל ידיעתי, והשאר הוא בנייה. שכן אם אנסה לתפוס את העצמי הזה שאני חש בו ביטחון, אם אנסה להגדירו ולסכמו, אין הוא אלא מים החומקים בין אצבעותיי. אני יכול לשרטט בזה אחר זה את כל ההיבטים שהוא מסוגל ללבוש, את כל אלה שגם יוחסו לו, את החינוך הזה, את המקור הזה, את הלהט הזה או את השתיקות הללו, את האצילות הזאת או את השפלות הזאת. אבל אי אפשר לצרף היבטים זה לזה. אותו לב עצמו שהוא שלי יישאר לעד בלתי ניתן להגדרה בעיניי. בין הוודאות שיש לי על קיומי לבין התוכן שאני מנסה לתת לוודאות הזאת, הפער לעולם לא יתמלא. לעד אהיה זר לעצמי. בפסיכולוגיה כמו בלוגיקה, יש אמיתות אך אין אמת. "דע את עצמך" של סוקרטס שווה בערכו ל"הייה מוסרי" של בתי הווידוי שלנו. הן חושפות געגוע ובה בעת בורות. הן תרגילים עקרים בנושאים גדולים. הן לגיטימיות רק במידה המדויקת שהן בקירוב.”

“כי הם עלולים היו להיפרד למאות שנים, היא ופיטר; היא מעולם לא כתבה מכתב, ושלו היו מקלות יבשים; אבל פתאום היה עולה בה, אילו היה איתי עכשיו מה היה אומר? —יש ימים, יש מראות שמחזירים אותו אליה בשלווה, בלי המרירות הישנה; ואולי זה היה שכרה של הדאגה לאנשים; הם חזרו באמצע סנט ג'יימס פארק בבוקר נאה — אכן כך היה.”

“נוסטלגיה... ברכתה של זיכרון רחום.”

“את הלב הזה שבתוכי אני חש, ואני שופט שהוא קיים. את העולם הזה אני יכול לגעת, ואני גם כן שופט שהוא קיים. כאן מסתיים כל ידיעתי, והשאר הוא בנייה. כי אם אנסה לתפוס את העצמי הזה שאני חש בו ביטחון, אם אנסה להגדירו ולסכמו, אין הוא אלא מים החומקים בין אצבעותיי. אני יכול לשרטט בזה אחר זה את כל ההיבטים שהוא מסוגל ללבוש, את כל אלה שגם יוחסו לו, את החינוך הזה, את המקור הזה, את הלהט הזה או את השתיקות הללו, את האצילות הזאת או את השפלות הזאת. אבל אי אפשר לצרף היבטים זה לזה. אותו לב עצמו שהוא שלי יישאר לעד בלתי ניתן להגדרה בעיניי. בין הוודאות שיש לי על קיומי ובין התוכן שאני מנסה להעניק לוודאות הזאת, הפער לעולם לא יתמלא. לעד אהיה זר לעצמי. בפסיכולוגיה כמו בלוגיקה, יש אמיתות אך אין אמת. "דע את עצמך" של סוקרטס שווה בערכו ל"הייה סגול" של בתי התפילה שלנו. הן חושפות געגוע ובה בעת גם בורות. הן תרגילים עקרים בנושאים גדולים. הן לגיטימיות רק במידה המדויקת שהן בקירוב.”

“נתיב הזיכרון אינו ישר ואינו בטוח, ואנו נוסעים בו על אחריותנו.”

“זיכרון העבר אינו בהכרח זיכרון הדברים כפי שהיו”

“כשהביט בילדי בית הספר היסודי בחולצות הטריקו הצבעוניות שלהם ממחנות קיץ שונים, פרסי חש צביטה של עצב. הוא היה אמור להיות עכשיו במחנה חצי-דם, מתמקם בבקתה שלו לקראת הקיץ, מלמד שיעורי סיף בזירה, עושה תעלולים על שאר המדריכים. לילדים האלה לא היה מושג עד כמה מחנה קיץ יכול להיות מטורף.”

“ישנן צורות רבות של אהבה, כשם שיש רגעים בזמן, ואתה מסוגל לחוש את כולן בשלבים שונים של חייך.”

“אנשים מותירים עקבות של עצמם במקום שבו הם חשים הכי בנוח, הכי ראויים.”