נוסטלגיה

“יש זמן בחייך שבו עליך לבחור להפוך את הדף, לכתוב ספר אחר או פשוט לסגור אותו.”

“חלומות הילדות—אגדותיה הקלות כאוויר; עיטוריה החינניים, היפים, האנושיים, הבלתי־אפשריים של העולם שמעבר: כה טוב להאמין בהם פעם, כה טוב לזכור אותם משהתבגרו, שכן הפחותים שבהם מתרוממים למידתה של צדקה גדולה בלב, המתירה לילדים הקטנים לבוא אל תוכה, ולשמור בידיהם הטהורות גן בדרכיה האבניות של העולם הזה”

“אלך עמך, זכרון לזכרון, הדרך המשותפת, הנהירה המשותפת. אלך עמך. האתמולת מצפה לפני. אינה אחרי. הנה היא לפני. איך יש לה להתפשט עלי כשאני מתחלקת?”

“אהבה היא הכל חוץ מבטוחה, היא פראית וחשופה ותקרע את מיתרי הלב שלך, אבל ברגע שטעמת אותה בפעם הראשונה היא הופכת כמו התמכרות, תחושת נוסטלגיה כשנפרדים לעוד לב פועם, ולפניהם אתה שואל איפה קראת לביתך.”

“בית הוא שולחן. אגד חלום. בית זה הגבינות, הספרים שלי והעבודה שאינה מסתיימת. כל הדברים האבודים שיכולים ליום אחד לקרוא אלי, פני ילדי שיום אחד יקראו אלי. אולי לא נוכל להעלות בשר מחלום או להחזיר סנדל עפרי, אך אפשר לאסוף את החלום עצמו ולהחזירו שלם ויחיד במינו.”

“אהדה למודרניות משותפת לאידאולוגיות שאין להן שום דבר אחר משותף – תאוה לאמונה מוסרית ברורה, לקרבה של כפר קטן, לערכי משפחה, לקומוניזם פרימיטיבי, לבריאות סביבתית, לסולידריות קהילתית, או להרמוניה עם תזמורת הטבע.”

“הטלנט שלו היה טבעי כמו הדפוס שנוצר על כנפי פרפר על ידי האבק. כמו שפרפר לא הבין אותו יותר מכך, כך הוא לא הבין אותו בעצמו, ולא ידע אם הוא נוגע בו או ניזוק.”

“הדבר הנורא הוא שאי אפשר לעקור את העבר מן השורש.”

“החירות, "המילה הנוראה ההיא החקוקה על מרכבת הסערה", היא העיקרון המניע של כל המהפכות. בלעדיה, הצדק נראה בלתי נתפס בעיני המורד. אולם מגיע זמן שבו הצדק דורש את השעיית החירות. אז הטרור, בקנה מידה גדול או קטן, עושה את הופעתו כדי להשלים את המהפכה. כל מעשה מרד מבטא נוסטלגיה לתמימות ופנייה אל מהות ההוויה. אך יום אחד הנוסטלגיה נוטלת נשק ומקבלת עליה את האחריות לאשמה מוחלטת; במילים אחרות, מאמצת רצח ואלימות.”

“השעון מתקתק; הקצב הלועג משמש תזכורת לכך שקדימה היא הדרך היחידה שבה אנו יכולים ללכת. פעימות הלב המכניות של החושך, שלוש נקודות קרות, המפסיקות שנות עברו. קמים ללא כבלים. לא מזמור מפואר, רק הפעימה המתמדת של אשליית הזמן. אנו מבריאים או שאנו נושאים קדימה את משקל פצעינו... להאמין אחרת הוא שקר הייאוש. קמים בכנות. המיילים מאחור זרועים במשקל הנוסטלגיה, אך לפנינו ממתינים יותר מדי מיילים מכדי לשאת את המשקל. בסופו של דבר, אפילו הדים דוהים ונעלמים. עט ביד... קמים כדי לכתוב את הפרק הבא. (MU Articles 2013, Dedication to Joey)”

“נוסטלגיה היא הדרך של המוח שלך לפוטושופ את הפגמים של העבר שלך”

“זכרתי את צחוקו, כמו עדר עורבים שמתנפץ”

“בית הוא המקום שבו אתה מרגיש רצוי יותר, בטוח יותר, שיש לך יותר זכויות, ושבו אוהבים אותך. המקום הזה יכול להיות כל מקום, אפילו הרחק ממה שהיית בדרך כלל קורא לו בית.”

“אני לא אהיה אחד מאותם אנשים שיושבים ומדברים על מה שהם הולכים לעשות. אני פשוט הולך לעשות את זה. לדמיין את העתיד זה סוג של נוסטלגיה. אתה מבלה את כל חייך תקוע במבוך, חושב על איך תברח ממנו יום אחד, ועל כמה זה יהיה מדהים, ודמיון העתיד הזה מחזיק אותך, אבל אתה אף פעם לא עושה את זה. אתה פשוט משתמש בעתיד כדי לברוח מההווה.”

“שרה," אני שואל לבסוף, "מה את רוצה ממני?" "אני רוצה להסתכל עליך ולזכור איך זה היה פעם," היא אומרת בקול חנוק. "אני רוצה לחזור אחורה, בריאן. אני רוצה שתחזיר אותי." אבל היא אינה האישה שהכרתי פעם, האישה שנסעה ברחבי הכפר וספרה חורי כלבי ערבה, שקראה בקול את מודעות הדרושים של בוקרים בודדים שחיפשו נשים, ואמרה לי, בקפל האפל ביותר של הלילה, שהיא תאהב אותי עד שהירח יאבד את אחיזתו בשמים. למען ההגינות, אני אינני אותו גבר. זה שהקשיב. זה שהאמין לה.”

“אלך עמך, זכרון לזכרון, הדרך המשותף, הנצח המשותף. אלך עמך. העבר קומץ לי. הוא אינו אחרי. הוא נראה לפני. מה איך יכול להתפול עלי אם אתחלה לרץ?”

“מרגע שהאדם אינו מאמין לא באלוהים ולא בחיי נצח, הוא נעשה אחראי לכל מה שחי, לכל מה שנולד מן הסבל ונידון לסבול מן החיים. הוא, והוא לבדו, חייב לגלות חוק וסדר. אז מתחיל זמן הגלות, החיפוש האינסופי אחר הצדקה, הגעגוע חסר המטרה, השאלה הכואבת ביותר, קורעת הלב ביותר, זו של הלב השואל את עצמו: היכן אוכל להרגיש בבית?”

“כשהתערבבו הנוזל החם עם הקרמילים על לשוני, עבר רעד דרך גופי ונתקתי, מוקד לשעשוע הנפלא שמתרחש בי. חן יפה, נפרד, בלי כל רמז לגביו, פלש לחושי. וברגע אחד הפכו כל תלאות החיים ליושנות, אסונותיה חסרי משמעות, קצרות ימיהם מוטעות – הסנסציה החדשה השפיעה עלי כמו האהבה, מלאה אותי בתכולה יקרה; או אפילו לא הייתה בתוכי, אלא אני הייתי בתכולה. ... מאין באה? מה היא אומרת? איך אוכל לתפוס ולהבנה? ... ופתאום התגלתה הזיכרון. הטעם היה של החתיכת מדלן הקטנה, שאותה בימי ראשון בבוקר קומברי (כי אז לא יצאתי לפני התפילה), כשבאתי לברך אותה בחדרה, נותנת לי אמי, טבולה תחילה בגביע התה או החבית שלה. ראיית המדלן לא זימנה דבר בזיכרוני עד שטעמתי אותה. וכל זה”

“זה החיים, היא אמרה לי, כשצפינו בגור רודף אחרי זנבו. זה מה שאני רוצה להיות אחר כך. צחקתי. את תסיימי בתור חתול, אמרתי לה. הם לא צריכים אף אחד אחר. אני צריכה אותך, היא השיבה. ובכן, אמרתי. אולי אחזור בתור קטניפ.”

“טוב לסיים עם דברים כשהם לא עובדים, וגם טוב לא לשנוא או אפילו לשכוח את האדם שנכשלת איתו.”