ערפל

“כאשר החיים מעורפלים, הדרך אינה ברורה והנפש קהה, זכרו את נשימתכם. יש לה הכוח להעניק לכם את השלווה. יש לה הכוח לפתור את משוואות החיים הבלתי פתורות.”

“אתה יודע מהו העתיד? זהו ערפל כבד שמסתתר בתוך כל מה שאתה יכול לדמיין!”

“כאשר המוח שלך מעורפל, כל מה שאתה צריך הוא רוחות החוכמה!”

“הרגשתי טוב, וכולי רחוץ ונקי מחטא, בפעם הראשונה שהרגשתי כך בחיי, וידעתי שעכשיו אני יכול להתפלל. אבל לא עשיתי זאת מיד, אלא הנחתי את הנייר ועמדתי שם וחשבתי—חשבתי כמה טוב היה שכל זה קרה כך, וכמה קרוב הייתי מלהיאבד וללכת לעזאזל. והמשכתי לחשוב. והתחלתי לחשוב על המסע שלנו במורד הנהר; וראיתי את ג'ים לפניי כל הזמן: ביום ובלילה, לפעמים באור הירח, לפעמים בסערות, ואנחנו שטים יחד, מדברים ושרים וצוחקים. אבל משום מה לא הצלחתי למצוא שום מקום שיקשיח אותי נגדו, אלא רק את ההפך. הייתי רואה אותו עומד במשמרת שלי על גבי המשמרת שלו, במקום לקרוא לי, כדי שאוכל להמשיך לישון; ורואה כמה שמח היה כשחזרתי מן הערפל; וכשבאתי אליו שוב בביצה, שם למעלה, במקום שהיה בו הסכסוך; וכיוצא באלה זמנים; והוא תמיד היה קורא לי מותק, ומפנק אותי ועושה למעני כל מה שעלה בדעתו, וכמה טוב תמיד היה; ולבסוף הגעתי אל הזמן שבו הצלחתי להציל אותו בכך שאמרתי לאנשים שיש לנו אבעבועות שחורות על הסיפון, והוא היה כל כך אסיר תודה, ואמר שאני הידיד הטוב ביותר שלעולם היה לג'ים הזקן בעולם, והיחיד שיש לו עכשיו; ואז במקרה הבטתי סביב וראיתי את הנייר ההוא. זה היה עניין קרוב. הרמתי אותו, והחזקתי אותו בידי. רעדתי, כי הייתי מוכרח להחליט, לעד, בין שני דברים, וידעתי זאת. חשבתי רגע, מין עצירת נשימה, ואז אמרתי לעצמי: "טוב, אז, אני אלך לעזאזל" — וקרעתי אותו לגזרים.”

“בזמנים כאלה, שוכח גנסי כמה אוהב את בית הספר וכמה טוב הוא בו, אבל הוא לא יכול לשכוח את זה בבוקרים כאלו – ערפל סתיו עולה מהשדות ומגיח לפני ההרים, החזיר רץ קר ורחב, רונן יורד מהמקום האחורי ומכות על הגג עם שיניו הבהירות, עשבים טעונים ערפל מכסים את כפות רגליו השחורות של רונן, תיק תלוי על חולצתו, אדם הצר-עין מכה כפיים כשהם נפגשים ברחוב, הבנים סביבם צוחקים ומזמינים זה את זה, מכינים מקום לשלושתם כי זה היה דבר כבר זמן רב: גנסי-לינץ'-פריש.”

“החשיבה היא סגולתו הבסיסית היחידה של האדם, שממנה נובעות כל האחרות. וסגולתו הרעה הבסיסית, מקור כל רעותיו, היא אותו מעשה חסר שם שכולכם נוהגים בו, אך נאבקים לעולם לא להודות בו: מעשה ההתרוקנות, השעייתה המכוונת של התודעה, הסירוב לחשוב — לא עיוורון, אלא הסירוב לראות; לא בורות, אלא הסירוב לדעת. זהו מעשה של טשטוש המיקוד של תודעתך והשראת ערפל פנימי כדי לחמוק מאחריות השיפוט — על סמך ההנחה הבלתי מוצהרת שדבר לא יהיה קיים אם רק תסרב לזהותו, ש-A לא יהיה A כל עוד לא תכריז על פסק הדין: ״הוא״.”

“יש סביבנו יותר מדי דברים, המונעים מאיתנו לחשוב היטב! כדי לחשוב היטב, לפעמים אנחנו זקוקים לערפל כבד!”

“זה נראה טבעי; טבעי למציאות המיוחדת של הרגע, שהייתה בהירה בחדות, אך מנותקת מכל דבר, מיידית, אך מנותקת, כמו אי זוהר בתוך חומת ערפל, המציאות המועצמת, הבלתי־מעורערת, שאדם חש כשהוא שיכור.”

“במשך זמן רב ביליתי את ימי העייפים בערפל של מה שיכול היה להיות ושל מה שהיה, ואני מניחה שאפשר לומר שאני עדיין לומדת איך לקבל את מה שיש.”

“כשגל החלש חודר אל אלו שמנסים להיות חזקים, הוא מביא הרס. השיפוט המוסרי הופך לערפל של חוסר תפיסה שמוזרק בעוקצנות של כמיהה. קול ההיגיון נעלם בין הדהודים הקנאים של לבבות קרועים במלחמה. שירת ילדינו משקפת את מצוקת ערפל ההורים – כולנו התחלנו קטנים וחלמנו להיות יותר ממה שהיינו.”

“כולנו היו ברגע מסוים תקועים על אי, צועקים שקרים אל פני ים של חוסר הבנה, בתקווה שהערפל יוביל את השקרים שלנו לנמלים רחוקים במוחות האנשים.”

“רבים מאיתנו מציירים קווים שאנו מתכוונים לעולם לא לחצות. אך החיים בוחנים את נחישותנו, לעיתים ללא רחם, וכף רגל זזה, נדחפת אל מעבר לקו הדקיק ששרטטנו. אז אנו מציירים קו אחר, נחושים לעולם לא לחצות גם אותו. הימים מחשיכים והערפל מתגנב ומעוור את מבטנו, ומטשטש במחשבותינו את הסיבה לקיומו של הקו. אנו מציירים סימון נוסף, מתביישים בכך שהאחרון נחצה בפחות שכנוע מכפי שדמיינו שיידרש. צללים וספקות נותנים סיבה נוספת לצייר קו חדש, ואז עוד אחד ועוד אחד. קווים, אני חושבת, דקים ועמומים מדי מכדי לשמש גורמים מרתיעים אמינים להתנהגות. לעיתים קרובות מדי, בקלות רבה מדי, אנשים מועדים אל מקומות שהם מצטערים אחר כך שנכנסו אליהם. מה, אם כן, מונע מחלק מן האנשים לחצות את הקווים הצרים הללו? זהו כוחה של מערכת ערכים. שכן אם אדם בעל ערכים היה דורך צעד אחד מחוץ לקו שלו, היה נאלץ לשחרר את ידיו מן הערכים הבלתי מתפשרים הללו ולהפקיר אותם במודע. אך ערכיו משכנעים, אוחזים בו בחוזקה, ומרחיקים את הפיתויים המפתים הקוראים לאדם לבחון את הקו. כך, ערכים שנשמרו שומרים על האדם הרחק בבטחה מאזורים שאינו מעז לנדוד אליהם, מכוונים חיים בין הקווים, מחזקים את כוח הרצון ומעצבים עוצמה אדירה של אופי.”

“אם אתה חושב שזה לא קודר ובודד שם בחוץ בערפל ככה, לבדך, בלילה, תנסה את זה פעם אחת – תראה.”

“קור עז שטף את כולם. הארי הרגיש את נשימתו שלו נעתקת בחזהו. הקור חדר עמוק יותר מעורו. הוא היה בתוך חזהו, הוא היה בתוך לבו ממש... עיניו של הארי התגלגלו כלפי מעלה בתוך ראשו. הוא לא ראה דבר. הוא טבע בקור. היה שאון באוזניו כאילו של מים. הוא נגרר מטה, וההמולה הלכה וגברה... ואז, מרחוק, הוא שמע צרחות, צרחות איומות, מבוהלות, מתחננות. הוא רצה לעזור למי שזה לא יהיה, הוא ניסה להזיז את זרועותיו, אך לא הצליח... ערפל לבן וסמיך הסתחרר סביבו, בתוכו —”

“אל תיתן לייסורי האתמול, לחרטה או לערפל של אתמול לעוור אותך לעובדה שכל יום חדש נושא עמו שפע של הזדמנויות להניע את חייך בכיוון הנכון.”

“כדי להרגיש חופשי, צור סביבך ערפל! ואיך אפשר לעשות זאת? היה שקט! כשאתה שקט, אנשים לא ישימו לב אליך הרבה! אתה תהיה בלתי נראה, אתה תהיה בתוך הערפל!”

“זה הרעיד אותי. וכמעט החלטתי להתפלל, ולראות אם לא אוכל לנסות להפסיק להיות הילד שהייתי ולהיות טוב יותר. אז כרעתי ברך. אבל המילים לא באו. למה לא באו? לא היה שום טעם לנסות להסתיר את זה ממנו. וגם לא ממני. ידעתי היטב למה הן לא באו. זה היה מפני שהלב שלי לא היה ישר; זה היה מפני שלא הייתי הגון; זה היה מפני ששיחקתי משחק כפול. העמדתי פנים שאני מוותר על החטא, אבל עמוק בתוכי החזקתי בחטא הגדול מכולם. ניסיתי לגרום לפה שלי לומר שאעשה את הדבר הנכון והנקי, ואגש ואכתוב לבעלים של הכושי הזה ואגיד איפה הוא; אבל עמוק בתוכי ידעתי שזו שקר, והוא ידע את זה. אי אפשר להתפלל שקר — את זה גיליתי. אז הייתי מלא צרות, מלא ככל שיכולתי להיות; ולא ידעתי מה לעשות. לבסוף עלה לי רעיון; ואמרתי, אני אלך ואכתוב את המכתב — ואז נראה אם אוכל להתפלל. ובכן, זה היה מדהים, איך הרגשתי קל כנוצה מיד, וכל הצרות שלי נעלמו. אז לקחתי דף נייר ועיפרון, שמח ונרגש כולו, והתיישבתי וכתבתי: מיס ווטסון, הכושי הבורח שלך ג'ים נמצא כאן, שני מילים מתחת לפייקסוויל, ומר פלפס תפס אותו והוא ימסור אותו תמורת הפרס אם תשלחי. האק פין. הרגשתי טוב, ושטוף ונקי מן החטא בפעם הראשונה שהרגשתי כך אי פעם בחיי, וידעתי שעכשיו אני יכול להתפלל. אבל לא עשיתי את זה מיד, אלא הנחתי את הנייר בצד וישבתי שם וחשבתי — חשבתי כמה טוב שזה קרה כך, וכמה קרוב הייתי לאבד את עצמי וללכת לעזאזל. והמשכתי לחשוב. והתחלתי לחשוב על המסע שלנו במורד הנהר; וראיתי את ג'ים לפניי כל הזמן: ביום ובלילה, לפעמים באור ירח, לפעמים בסערות, ואנחנו שטים יחד, מדברים ושרים וצוחקים. אבל איכשהו לא הצלחתי למצוא שום מקומות שיקשיחו אותי נגדו, אלא רק את הסוג האחר. הייתי רואה אותו שומר על המשמר שלי מעל המשמר שלו, במקום לקרוא לי, כדי שאוכל להמשיך לישון; ורואה כמה שמח היה כשחזרתי מתוך הערפל; וכשחזרתי אליו שוב בביצה, שם למעלה איפה שהיה הסכסוך; וכאלה זמנים; והוא תמיד היה קורא לי מותק, ומפנק אותי ועושה בשבילי כל מה שעלה על דעתו, ואיך תמיד היה טוב אליי; ולבסוף הגעתי לזמן שבו הצלחתי להציל אותו בכך שאמרתי לאנשים שיש לנו אבעבועות שחורות על הסיפון, והוא היה כל כך אסיר תודה, ואמר שאני החבר הכי טוב שלג'ים הזקן היה אי פעם בעולם, והיחיד שיש לו עכשיו; ואז במקרה הסתכלתי סביב וראיתי את הנייר הזה. זה היה רגע מכריע. הרמתי אותו, והחזקתי אותו בידי. רעדתי, כי הייתי צריך להחליט, לעד, בין שני דברים, וידעתי את זה. חשבתי דקה, כאילו עצרתי את נשימתי, ואז אמרתי לעצמי: "טוב, אז, אני אלך לעזאזל" — וקרעתי אותו לגזרים.”

“נטוש. המילה לבדה שולחת צמרמורות במורד עמוד שדרה רגיש, ומטרידה את מחשבותיהן של נשמות פגועות בעוד כאבן מתנפח בגלים. זהו גזר דין של בדידות בלתי רצויה, המוטל לעיתים קרובות על החפים מפשע, על הבוטחים — נמסר ללא אזהרה או סיבה מספקת. יום אחד הירח שלך, או כך אתה מאמין. למחרת, חזותו משתנה מג'קיל להייד בלי כל כוונה לשוב אי פעם לאחור, ואתה נותר מרוסק ברחוב שומם, מוסתר בערפל מלוכלך שמכבה כל הארה או כל תקווה לקרני אור עתידיות. זהו המסתורין הגרוע מכול מדוע חיה הנחשבת אצילית תפקיר את חובתה, ותפגין לב מאבן. וכל מי שפעם הביט בו, כעת מוריד את עיניו וסובל, מולך שולל. לרעלים אחדים אין תרופה, אלא הם קצוות איטיים, שקטים ומייסרים, המתכרבלים סביב הגוף השבור הנסחף לפינה קרה וחשוכה. שם היא נותרת לטבוע בדמעותיה — לב גווע. נטוש.”

“יום אחד לפני שנים רבות הלך אדם לאורכו ועמד בצליל האוקיינוס על חוף קר וחסר שמש ואמר, אנחנו צריכים קול שיקרא מעבר למים, שיזהיר ספינות; אני אעשה אחד. אני אעשה קול כמו כל הזמן כולו וכל הערפל שהיה אי פעם; אני אעשה קול שהוא כמו מיטה ריקה לצידך כל הלילה, וכמו בית ריק כשאתה פותח את הדלת, וכמו עצים בסתיו בלי עלים. צליל כמו הציפורים העפות דרומה, בוכות, וצליל כמו רוח נובמבר והים על החוף הקשה והקר. אני אעשה צליל שהוא כל כך בודד שאיש לא יוכל להחמיץ אותו, שמי שישמע אותו יבכה בנפשו, ואח ייראה חם יותר, והימצאות בפנים תיראה טובה יותר לכל מי שישמע אותו בעיירות הרחוקות. אני אעשה לי צליל ומכשיר, ויקראו לו קרן ערפל, ומי שישמע אותו ידע את עצבות הנצח ואת קוצר החיים. קרן הערפל נשפה.”

“מצבי חירום תמיד היו הכרחיים להתקדמות. היה זה החושך שיצר את המנורה. היה זה הערפל שיצר את המצפן. היה זה הרעב שהניע אותנו לחקירה. והיה צורך בשפל כלכלי כדי ללמד אותנו את הערך האמיתי של עבודה.”