“הרגשתי טוב, וכולי רחוץ ונקי מחטא, בפעם הראשונה שהרגשתי כך בחיי, וידעתי שעכשיו אני יכול להתפלל. אבל לא עשיתי זאת מיד, אלא הנחתי את הנייר ועמדתי שם וחשבתי—חשבתי כמה טוב היה שכל זה קרה כך, וכמה קרוב הייתי מלהיאבד וללכת לעזאזל. והמשכתי לחשוב. והתחלתי לחשוב על המסע שלנו במורד הנהר; וראיתי את ג'ים לפניי כל הזמן: ביום ובלילה, לפעמים באור הירח, לפעמים בסערות, ואנחנו שטים יחד, מדברים ושרים וצוחקים. אבל משום מה לא הצלחתי למצוא שום מקום שיקשיח אותי נגדו, אלא רק את ההפך. הייתי רואה אותו עומד במשמרת שלי על גבי המשמרת שלו, במקום לקרוא לי, כדי שאוכל להמשיך לישון; ורואה כמה שמח היה כשחזרתי מן הערפל; וכשבאתי אליו שוב בביצה, שם למעלה, במקום שהיה בו הסכסוך; וכיוצא באלה זמנים; והוא תמיד היה קורא לי מותק, ומפנק אותי ועושה למעני כל מה שעלה בדעתו, וכמה טוב תמיד היה; ולבסוף הגעתי אל הזמן שבו הצלחתי להציל אותו בכך שאמרתי לאנשים שיש לנו אבעבועות שחורות על הסיפון, והוא היה כל כך אסיר תודה, ואמר שאני הידיד הטוב ביותר שלעולם היה לג'ים הזקן בעולם, והיחיד שיש לו עכשיו; ואז במקרה הבטתי סביב וראיתי את הנייר ההוא. זה היה עניין קרוב. הרמתי אותו, והחזקתי אותו בידי. רעדתי, כי הייתי מוכרח להחליט, לעד, בין שני דברים, וידעתי זאת. חשבתי רגע, מין עצירת נשימה, ואז אמרתי לעצמי: "טוב, אז, אני אלך לעזאזל" — וקרעתי אותו לגזרים.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←