“זה הרעיד אותי. וכמעט החלטתי להתפלל, ולראות אם לא אוכל לנסות להפסיק להיות הילד שהייתי ולהיות טוב יותר. אז כרעתי ברך. אבל המילים לא באו. למה לא באו? לא היה שום טעם לנסות להסתיר את זה ממנו. וגם לא ממני. ידעתי היטב למה הן לא באו. זה היה מפני שהלב שלי לא היה ישר; זה היה מפני שלא הייתי הגון; זה היה מפני ששיחקתי משחק כפול. העמדתי פנים שאני מוותר על החטא, אבל עמוק בתוכי החזקתי בחטא הגדול מכולם. ניסיתי לגרום לפה שלי לומר שאעשה את הדבר הנכון והנקי, ואגש ואכתוב לבעלים של הכושי הזה ואגיד איפה הוא; אבל עמוק בתוכי ידעתי שזו שקר, והוא ידע את זה. אי אפשר להתפלל שקר — את זה גיליתי. אז הייתי מלא צרות, מלא ככל שיכולתי להיות; ולא ידעתי מה לעשות. לבסוף עלה לי רעיון; ואמרתי, אני אלך ואכתוב את המכתב — ואז נראה אם אוכל להתפלל. ובכן, זה היה מדהים, איך הרגשתי קל כנוצה מיד, וכל הצרות שלי נעלמו. אז לקחתי דף נייר ועיפרון, שמח ונרגש כולו, והתיישבתי וכתבתי: מיס ווטסון, הכושי הבורח שלך ג'ים נמצא כאן, שני מילים מתחת לפייקסוויל, ומר פלפס תפס אותו והוא ימסור אותו תמורת הפרס אם תשלחי. האק פין. הרגשתי טוב, ושטוף ונקי מן החטא בפעם הראשונה שהרגשתי כך אי פעם בחיי, וידעתי שעכשיו אני יכול להתפלל. אבל לא עשיתי את זה מיד, אלא הנחתי את הנייר בצד וישבתי שם וחשבתי — חשבתי כמה טוב שזה קרה כך, וכמה קרוב הייתי לאבד את עצמי וללכת לעזאזל. והמשכתי לחשוב. והתחלתי לחשוב על המסע שלנו במורד הנהר; וראיתי את ג'ים לפניי כל הזמן: ביום ובלילה, לפעמים באור ירח, לפעמים בסערות, ואנחנו שטים יחד, מדברים ושרים וצוחקים. אבל איכשהו לא הצלחתי למצוא שום מקומות שיקשיחו אותי נגדו, אלא רק את הסוג האחר. הייתי רואה אותו שומר על המשמר שלי מעל המשמר שלו, במקום לקרוא לי, כדי שאוכל להמשיך לישון; ורואה כמה שמח היה כשחזרתי מתוך הערפל; וכשחזרתי אליו שוב בביצה, שם למעלה איפה שהיה הסכסוך; וכאלה זמנים; והוא תמיד היה קורא לי מותק, ומפנק אותי ועושה בשבילי כל מה שעלה על דעתו, ואיך תמיד היה טוב אליי; ולבסוף הגעתי לזמן שבו הצלחתי להציל אותו בכך שאמרתי לאנשים שיש לנו אבעבועות שחורות על הסיפון, והוא היה כל כך אסיר תודה, ואמר שאני החבר הכי טוב שלג'ים הזקן היה אי פעם בעולם, והיחיד שיש לו עכשיו; ואז במקרה הסתכלתי סביב וראיתי את הנייר הזה. זה היה רגע מכריע. הרמתי אותו, והחזקתי אותו בידי. רעדתי, כי הייתי צריך להחליט, לעד, בין שני דברים, וידעתי את זה. חשבתי דקה, כאילו עצרתי את נשימתי, ואז אמרתי לעצמי: "טוב, אז, אני אלך לעזאזל" — וקרעתי אותו לגזרים.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←