מוות

“כאשר ישוע היה תלוי על הצלב, התחולל בשמים קרב קוסמי גדול ובלתי נראה—ובסופו של דבר, המשיח ניצח את כל כוחות הרוע והמוות והגיהינום.”

“חי את חייך בדיוק כמו המוות”

“או שהטפט הזה יילך, או שאני אלך.”

“כשבאה המוות, השופט הגדול, אנו מעולם לא נחרט על רחמינו, אלא על קשיחותנו.”

“אף אדם אינו יכול להימלט מחיידקי ההתדרדרות וההרס העתידיים שלו. שולחן עגול של התמוטטות גופנית ומוות ממתין לאדם העשיר ולאדם העני, כמו גם לאנשים הפשוטים ולמנהיגי העולם. גולגולותיהם של אנשים אצילים ושל פראים כאחד מפזרות את רחובותיהן של ערים עתיקות. בני האדם המודרניים חיים זמן רב יותר משהאנשים הקדומים חיו, אך בסופו של דבר כולנו נכנעים לאותן מחלות עלובות.”

“לימודו של אדם לא נגמר עד יום מותו”

“זה עינוי, ולא רחמים. גן עדן הוא כאן, במקום שבו ג'ולייט חיה, וכל חתול וכל כלב וכל עכברון קטן, כל דבר שאינו ראוי, חיים כאן בגן עדן ויכולים להביט בה, אבל רומיאו אינו יכול.”

“כל אלימות מורכבת מכך שכמה אנשים כופים על אחרים, תחת איום של סבל או מוות, לעשות את מה שאינם רוצים לעשות.”

“יש סוגים מסוימים של פצעים שאפשר לקבל, פגיעות פנימיות. אתה לא יודע מה לא בסדר איתך, אבל אתה מדמם למוות לאט מבפנים.”

“איך דמיינתי את החיים שלאחר הקבר? ממש צעקתי עליו: חיים שבהם אוכל לזכור את החיים האלה על פני האדמה. זה כל מה שאני רוצה מהם.”

“חסידי העידן החדש מבועתים מן התמותה שלהם עצמם, והם רוצים להאמין שבאיזשהו אופן הנשמה תשרוד. כמובן שהיא תשרוד, אבל לא כפי שהם מדמיינים.”

“סקס הוא לבעוט במוות בתחת תוך כדי שירה.”

“המוות אינו מסע, אלא יעד.”

“יום אחד כולנו נלבש בגד שאין לו כיסים...”

“גאראטי תהה איך זה יהיה, לשכב בדממת הספרייה הגדולה והמאובקת מכולן, לחלום חלומות אינסופיים וחסרי מחשבה מאחורי עפעפיך המודבקים, לבוש לעד בחליפת יום ראשון שלך. בלי דאגות לכסף, להצלחה, לפחד, לשמחה, לכאב, לצער, למין או לאהבה. אפס מוחלט. בלי אבא, אמא, חברה, אהובה. המתים הם יתומים. בלי חברה מלבד הדממה ככנף של עש. קץ לייסורי התנועה, לסיוט הארוך של ההליכה בדרך. הגוף במנוחה, בדממה ובסדר. האפלה המושלמת של המוות. איך זה יהיה? איך בדיוק זה יהיה?”

“אדם מתחיל למות ברגע לידתו. רוב האנשים חיים בהכחשה של חיזורה הסבלני של המוות עד אשר, בשלהי חייהם ובעומק מחלתם, הם נעשים מודעים לו כשהוא יושב לצד מיטתם.”

“המשמעות היא מבנה רעוע שאנו בונים משאריות, דוגמות, פצעי ילדות, כתבות עיתון, הערות אקראיות, סרטים ישנים, ניצחונות קטנים, אנשים שנואו, אנשים אהובים; אולי משום שתחושתנו לגבי מה שקיים בפועל נבנית מחומרים כה בלתי מספקים, אנו מגינים עליה בעוז כזה, אפילו עד מוות.”

“אהבתי ביותר את המידע הזה: ברנל ברונטה, אחיו של אמילי ושארלוט, מת בזקוף, דוחק בגוף המזוזדה, כדי להוכיח שזה אפשרי. זה לא בדיוק נכון, למעשה. אהבתי ביותר את המידע הזה: עכברים צעירים כה חסרי יכולת עד שמגיעים לידיהם את זרועותיהם ורגליהם במקום ענפי העץ, ונופלים מהעץ. עם זאת, זה לא רלוונטי למה שבא על דעתי עכשיו, מכיוון שהוא עוסק בעכברים, בעוד שהמידע על ברנל ברונטה עוסק בכותבים, ברגש של מוות, ובמעשים שנעשים כדי להוכיח שיכולים לעשות אותם, וכל זה קשור למצבי הנוכחי שלי בצורה שמגיעה, אפילו, לדרגת רוע. (הערה: תרגמתי תוך שמירה על מבנה המשפט המקורי, כולל הפנייה לשני סוגי המידע, והעברת הרגש והטון של האבסורד והרלוונטיות האישית של אדמס)”

“בדידות משמשת כדי ללמד אותנו כיצד לחיות עם אנשים אחרים. זעם משמש כדי להראות לנו את הערך האינסופי של השלום. שעמום משמש כדי להדגיש את חשיבות ההרפתקה והספונטניות. שתיקה משמשת כדי ללמד אותנו להשתמש במילים באחריות. עייפות משמשת כדי שנוכל להבין את הערך של ההתעוררות. מחלה משמשת כדי להדגיש את הברכה שבבריאות טובה. אש משמשת כדי ללמד אותנו על מים. אדמה משמשת כדי שנוכל להבין את הערך של האוויר. מוות משמש כדי להראות לנו את חשיבות החיים.”

“עדיין יש רגעים שבהם אדם חש חופשי מן ההזדהות שלו עצמו עם מגבלות אנושיות ועם ליקויים. ברגעים כאלה, אדם מדמיין שהוא עומד על איזו נקודה של כוכב לכת קטן, מביט בתדהמה ביופיו הקר, אך המרגש עד עמקי הנפש, של הנצחי, של הבלתי נתפס: החיים והמוות זורמים זה אל זה, ואין לא התפתחות ולא גורל; רק הוויה.”