מוות

“מוות בטוח. אף אחד לא יכול להימלט ממנו. אז למה לפחד ממנו? חי עד מותו!”

“מות הנישואים הוכרז כה רבות והוא נראה כה נורמלי, במובן מסוים. לכן מה שמפתיע הוא עצם אריכות הימים והעקשנות של המוסד הזה.”

“מאין יתחיל זעקת האהבה, אם לא מפסגת ההקרבה? הו אחיי, זהו המפגש בין אלה שחושבים ובין אלה שסובלים; המתרס הזה אינו עשוי לא מאבני ריצוף, לא מקורות עץ, ולא מברזל; הוא עשוי משתי תלוליות, תלולית של רעיונות ותלולית של ייסורים. כאן האומללות פוגשת את האידיאל. כאן היום מחבק את הלילה, ואומר: אמות איתך ואתה תיוולד מחדש איתי. מן החיבוק הכבד של כל השיממות נובעת האמונה. הייסורים מביאים לכאן את יגונם, והרעיונות את אלמותם. היגון והאלמוות הללו יתמזגו וירכיבו את מותנו. אחים, כל מי שמת כאן מת באורו של העתיד, ואנו נכנסים אל קבר המואר באור השחר.”

“אם הייתי נותר למכשירי הפשוטים שלי ולמגבלות הדלות עד מאוד של יכולותיי, האם לא הייתי מת מוות מן הסוג התפל ביותר שניתן להעלות על הדעת? והאם לא עליי להודות לאלוהים על כך שהוא העניק לי בחסדו דמיון ההופך מוות כזה לבלתי ניתן כלל להעלאה על הדעת?”

“מנקודת המבט של חיי היומיום, עם זאת, יש דבר אחד שאנו יודעים: שאנו כאן למען זה את זה — מעל לכול למען אלה שעל חיוכם ועל רווחתם תלויה אושרנו שלנו, וגם למען אינספור נשמות אלמוניות שגורלן קשור לגורלנו בקשר של אהדה. פעמים רבות ביום אני מבין עד כמה חיי החיצוניים והפנימיים בנויים על עמלם של בני האדם סביבי, החיים והמתים כאחד, ועד כמה עליי להתאמץ בכל מאודי כדי לתת בתמורה ככל שקיבלתי.”

“אני לא רוצה למות בלי שום צלקות.”

“אַל תִּהְיֶה בְחֵמָה, לְהִסְתַּעֵר כֵּן מְהִירָה, שֶׁאֲנִי עוֹד עַל הַסֵּפֶל. וְאֵת הַיָּרָק וְהַשְּׁאָרִים, יִקְבְּצוּ כְּלָל בְּמָקוֹם אַחֵר, וְזֶה מִיָּד.”

“באמצעות המשיח, עקיצת המוות אינה אלא צביטה עדינה לנשמה; והאבל קל. אולי, יום אחד, במקום המפואר ההוא, החופשי מחטא, ניפגש שוב.”

“היו הרבה דברים שלא סיפרו לך על המוות, היא גילתה, ואחד הדברים הגדולים היה כמה זמן לוקח לאלה שאהבת הכי הרבה למות בלבך.”

“אולי לטובה מה שקרה, ואולי לא לטובה. אף אחד לא יודע, אבל אל תהרוס את היום שלך במחשבות על האירוע העצוב הזה (המתים). בסרט "הלילה שלפני", אותו דבר קורה, אבל זה התפתח למשהו חדש ונפלא, מופלא איך?? החברים נעשים לחברים הכי טובים, מסיבות, המון כיף. זה כל מה שאנחנו צריכים!”

“המועצה מסכימה," אמר זאוס. "פרסי ג'קסון, תהיה לך מתנה אחת מן האלים." היססתי. "כל מתנה?" זאוס הנהן בקדרות. "אני יודע מה תבקש. המתנה הגדולה מכולן. כן, אם תרצה בכך, היא תהיה שלך. האלים לא העניקו את המתנה הזאת לגיבור בן תמותה זה מאות שנים, אבל, פרסאוס ג'קסון—אם תרצה בכך—תיעשה לאל. בן אלמוות. שאינו מת. תשרת כסגנו של אביך לעד." בהיתי בו, המום. "אמ... לאל?" זאוס גלגל את עיניו. "לאל טיפש, כנראה. אבל כן. בהסכמתה של כל המועצה, אני יכול להפוך אותך לבן אלמוות. ואז אצטרך לסבול אותך לנצח." "אהמ," הרהר ארס. "זה אומר שאני יכול לרסק אותו לעיסה כמה פעמים שבא לי, והוא פשוט ימשיך לחזור לעוד. אני אוהב את הרעיון הזה.”

“לפעמים אנשים אבודים עד כאב יכולים ללמד אותנו שיעורים שלא חשבנו שאנחנו צריכים לדעת, או להזכיר לנו אותם---ככל שההיסטוריה משתנה יותר, כך היא נשארת זהה יותר.”

“הילל מרים מלאת חן, ה' עמך. ברוכה את בין הנשים, וברוך פרי בטנך, ישו. מרים הקדושה, אמו של האל, תפלי לנו החוטאים עכשיו ובשעת מותנו. אמן. אחר כך הוסיף: "ברכה, מרים הוורדית, תפלי על מותו של הדג הזה, אף על פי שהוא נפלא.”

“באור היום אנחנו יודעים שמה שאבד אבד, אבל בלילה זה אחרת. שום דבר לא מסתיים, לא למות, לא להתאבל;”

“בבריטניה, הנצרות גוססת. האסלאם, למרבה הצער, לא.”

“הוא חש שדאגתו הזאת, שנקראת חלשית "אהבת הטבע", אינה אלא משהו רחב הרבה יותר מאהבה. יש נשמות, חשב, ששרשרתן לא נחתכה מעולם. הן לא נפרדו מעולם הזה. הן לא מבינות את המוות כאויב; הן מצפות להתפורר ולהפוך לחומר אורגני.”

“אתה זוכה לשלווה פנימית כאשר אתה נעשה שלם עם מציאות המוות.”