ליאו טולסטוי

“פייר צדק כשאמר שצריך להאמין באפשרות האושר כדי להיות מאושר, ועכשיו אני מאמין בכך. המתים יקברו את מתיהם, אבל כל עוד אני חי, עליי לחיות ולהיות מאושר.”

“וכאשר האהבה מסתיימת, השנאה מתחילה”

“אלוהים הוא רק אחד ואותו בכל מקום”

“זה רע לא להיות מסוגל לעמוד בבדידות”

“לדעתי השקולה, שכר הוא תשלום בעד סחורה שסופקה, והוא חייב להתאים לחוק ההיצע והביקוש. אם, אפוא, השכר הקבוע הוא הפרה של חוק זה — כפי, למשל, כאשר אני רואה שני מהנדסים היוצאים מן המכללה יחד, ושניהם מאומנים ויעילים במידה שווה, ואחד מקבל ארבעים אלף בעוד האחר מרוויח רק אלפיים, או כאשר עורכי דין והוסרים, שאין להם כל כישורים מיוחדים, מתמנים למנהלי בנקים בשכר עתק — אני יכול להסיק רק ששכרם אינו נקבע לפי חוק ההיצע והביקוש אלא פשוט על ידי השפעה אישית. וזהו ניצול לרעה החמור כשלעצמו ובעל השפעה מזיקה על שירות הממשלה.”

“הדבר הנורא הוא שאי אפשר לעקור את העבר מן השורש.”

“נושא ההיסטוריה הוא חיי העמים והאנושות”

“חושבים חופשיים הם אלה המוכנים להשתמש בשכלם בלי דעה קדומה ובלי לחשוש להבין דברים המתנגשים במנהגיהם, בזכויות היתר שלהם או באמונותיהם. מצב נפשי זה אינו נפוץ, אך הוא חיוני לחשיבה נכונה...”

“הוא אינו נתפס על ידי התבונה, אלא על ידי החיים.”

“תמיד אהבתי אותך, וכשאתה אוהב מישהו, אתה אוהב את האדם כולו, בדיוק כפי שהוא או היא, ולא כפי שהיית רוצה שיהיה.”

“כולנו אחים, ואף על פי כן אני מתפרנס מקבלת משכורת כדי להעמיד לדין, לשפוט ולהעניש גנב או זונה, שקיומם מותנה בכל צריכת חיי.”

“אלוהים, סלח לי על הכול! היא אמרה, כשהיא חשה את חוסר האפשרות להיאבק...”

“עיניה, שתמיד היו עצובות, הביטו עכשיו במראה בייאוש מיוחד. ״היא מחמיאה לי,״ חשבה הנסיכה, והיא הסבה את פניה והמשיכה לקרוא. אולם ג׳ולי לא החמיאה לידידתה: אכן, עיניה של הנסיכה, גדולות, עמוקות וזוהרות (לפעמים היה נדמה כאילו קרני אור יוצאות מהן באלומות), היו כה יפות עד שלעתים קרובות מאוד, חרף חוסר האטרקטיביות של כל הפנים, היו העיניים הללו מושכות יותר מן היופי. אבל הנסיכה מעולם לא ראתה את ההבעה הטובה של עיניים אלה, את ההבעה שהייתה להן ברגעים שבהם לא חשבה על עצמה. כמו אצל כל האנשים, ברגע שהביטה במראה, פניה קיבלו הבעה מתוחה, לא טבעית, רעה.”

“אז הוא חשב את עצמו אומלל, אבל האושר כולו היה בעתיד; עכשיו הוא חש שהאושר הטוב ביותר כבר היה בעבר.”

“אין גדולה במקום שאין פשטות, טוב ואמת.”

“בתהומות נפשו ידע איוואן איליץ' שהוא גוסס... הוא פשוט לא הבין זאת, לא היה יכול בשום אופן להבין זאת. הדוגמה של סילוגיזם שלמד בלוגיקה של קיזווטטר — קאיוס הוא אדם, בני אדם הם בני תמותה, לכן קאיוס הוא בן תמותה — נראתה לו כל חייו נכונה רק ביחס לקאיוס, אך בשום אופן לא ביחס אליו עצמו. לגבי האדם קאיוס, האדם בכלל, זה היה נכון לחלוטין; אבל הוא לא היה קאיוס ולא אדם בכלל, הוא תמיד היה נפרד לגמרי, לגמרי, מכל שאר בני האדם... וקאיוס אכן בן תמותה, ובצדק שימות, אבל בשבילי, וניה, איוואן איליץ', עם כל רגשותיי ומחשבותיי — בשבילי זה עניין אחר. ואי אפשר שאמות. זה היה נורא מדי. כך הרגיש זאת.”

“פרושקה היה אדם בעל כבוד עצמי. הוא ראה את עצמו טוב מן האחרים, והייתה בו מידה של גאווה אישית. תקופת מאסרו הייתה חוויה משפילה בעבורו. עוד לא יכול היה להתהלך בגאווה לפני חבריו, ורוחו נפלה מיד. פרושקה שב הביתה מן הכלא מריר לא כל כך כלפי פיוטר ניקולאייביץ' אלא כלפי העולם כולו. הכול אמרו אותו דבר: אחרי שיצא מן הכלא, פרושקה התפרק. הוא נעשה עצל מכדי לעבוד, החל לשתות, ועד מהרה נתפס כשהוא גונב בגדים מאשת הסוחר. שוב מצא את עצמו בכלא.”

“קרב מוכרע בידי הצד הנחוש לחלוטין לנצח. מדוע הפסדנו את קרב אוסטרליץ? אבדותינו היו בערך כשל הצרפתים, אבל כבר בשעות המוקדמות של היום אמרנו לעצמנו שהקרב אבוד, ולכן הוא אכן אבד.”

“אבל הנסיכה מעולם לא ראתה את ההבעה היפה של עיניה; ההבעה שנכנסה אליהן כשהיא לא חשבה על עצמה. כמו אצל כל אחד, פניה קיבלו הבעה מאולצת, לא טבעית ומכוערת ברגע שהביטה במראה.”

“ההבדל העיקרי בין מילים למעשים הוא שמילים נועדו תמיד לבני אדם כדי לזכות באישורם, ואילו מעשים אפשר לעשות רק למען אלוהים.”