כריסטופר היצ'נס

403 ציטוטים

כריסטופר היצ'נס (1949–2011) היה סופר, עיתונאי ומבקר ספרותי בריטי-אמריקאי, ידוע בזכות מאמריו החריפים והמעוררים על פוליטיקה, דת ותרבות. הוא פרסם בכתבי עת כמו The Atlantic, The Nation ו-Vanity Fair, וכן כתב ספרים כגון אלוהים אינו גדול (God Is Not Great) ו-Hitch-22. היצ'נס היה דובר ציבורי תכוף וניהל דיון עם דמויות מגוון רחב של ספקטרום אידאולוגי.

“זה מביא אותנו לרגע המכריע במלודרמת ה“משפט המבוים” כביכול. תוך שימוש בעדותו המבלבלת והמבוּבלת של ג’וד ווניסקי (שאותו הוא גם מתאר כמשוגע פוליטי, אם לא משוגע ממש, ושאותו הוא זה שהציג לי מלכתחילה) בלומנטל טוען שתיאמתי מראש את עדותי עם הרפובליקנים בבית הנבחרים, ובייחוד עם ג’יימס רוגן ולינדזי גרהאם. בגישור רופף בין השערה גרידא לקנוניה גלויה, מצוטט רוגן כאומר: “ייתכן מאוד שהיצ’נס התקשר ללינדזי..” בפועל לא עשיתי שום דבר כזה. מדוע יש להאמין להכחשה שלי? כאילו אכפת לי. כנראה הייתי צריך לשתף איתם פעולה, אילו הייתה כוונתי להנחית מכה על קלינטון (ואכן זו הייתה כוונתי), קל וחומר להטיל נשיקת יהודה על בלומנטל (וזו לא הייתה כוונתי). אבל כל שבריר אחר בראיותיו ובתיאורו של בלומנטל מראה — ואף מתגאה בכך — שחבר הקונגרס גרהאם למעשה חבט באוויר עד ליום האחרון של המשפט. זה לא יכול היה להיות נכון בשום אופן, במיוחד בחקירה הנגדית שלו את בלומנטל, אילו ידע כל הזמן שיש לו אס בשרוול. רק נטייה לפרנויה או לתיאוריות המסבירות הכול יכולה להציע את ההפך. אני אפילו יכול לטעון לזכותי, אני מקווה, שאילו באמת רציתי לחפור פצע עמוק או נקמני, הייתי יכול או צריך לעשות זאת טוב יותר.”

“ואסיים בכך שאומר זאת. משום שהאנטישמיות היא הסנדק של הגזענות והשער לעריצות, לפשיזם ולמלחמה, יש לראות בה לא את אויבו של העם היהודי, כפי שלמדתי, אלא את אויבה המשותף של האנושות ושל הציוויליזציה, ויש להילחם בה בעקשנות רבה מסיבה זו, ובייחוד בצורתה העכשווית, הארסית ביותר, של הג'יהאד האסלאמי. הרוצח המבחיל של דניאל פרל התחנך ב-London School of Economics. המחבל שלנו בחג המולד מעל דטרויט היה ממכללה לונדונית סמוכה, יושב ראש אגודת הסטודנטים האסלאמית. פוגרומים רבים נגד יהודים מדווחים כיום מכל רחבי אירופה בשעה שאני מדבר, ואנו יכולים רק לצפות שהדבר יחמיר, ועלינו לוודא שההגנות שלנו אינן מוזנחות. תפקידנו הוא לקרוא לדבר המלוכלך הזה, המגפה הזאת, המזיק הזה, בשמו הנכון; להתנגד לו ללא הרף, תוך ידיעה מתמדת שהוא כנראה, בסופו של דבר, אינו ניתן לעקירה, ולהביא בחשבון ששנאתו כלפינו היא מחמאה, ולהחליט, לפחות בחלק מן הזמן, לעשות מעט יותר כדי להיות ראויים לה. תודה.”

“1. בנגלדש.... ב-1971 ... קיסינג'ר גבר על כל העצה כדי לתמוך בגנרלים הפקיסטנים הן במדיניות הטבח באזרחים שלהם במזרח בנגל והן במתקפה המזוינת שלהם על הודו ממערב פקיסטן.... הדבר הוביל לאסון מוסרי ופוליטי שהשפעותיו מורגשות עד היום בכאב. הסיבה שלא נחשפה ל"הטיה" של קיסינג'ר הייתה ה"עמלה" כביכול אך שמעולם לא התממשה שהציע הדיקטטור יחיא חאן במהלך דיפלומטיה חשאית בין ניקסון לסין.... על המדינה החדשה בנגלדש העיר קיסינג'ר בקרירות שהיא "סל קלוע" לפני שהפנה את מומחיותו הבלתי-מוזמנת למקום אחר.2. צ'ילה.... לקיסינג'ר היה ידע אישי ישיר על תוכנית ה-CIA לחטוף ולהרוג את הגנרל רנה שניידר, ראש הכוחות המזוינים של צ'ילה ... שסירב להשלים עם התערבות צבאית בפוליטיקה. בשנאתו לממשלת איינדה, קיסינג'ר אף עלה על ריצ'רד הלמס ... שהזהיר אותו כי הפיכה בדמוקרטיה יציבה כזו תהיה קשה להשגה. רציחתו של שניידר בכל זאת יצאה לפועל, בעידודו של קיסינג'ר ובמימון אמריקאי, ממש בין בחירתו של איינדה לבין אישורו.... זו הייתה אחת הפעמים המעטות יחסית שבהן מר קיסינג'ר (הצלחתו לגרום לאנשים לקרוא לו "דוקטור" גדולה מזו של רוב בעלי הדוקטורט) היה מעורב ברציחתו של אדם יחיד ושמו נקוב, ולא בטבח של אלפים אנונימיים. הערתו המשועשעת באותו מקרה—"אני לא מבין למה אנחנו צריכים לתת למדינה להפוך למרקסיסטית רק בגלל שאנשיה חסרי אחריות"—מעלה את החשד שאולי הוא נהנה מכל רגע....3. קפריסין.... קיסינג'ר אישר את ההכנות של הפשיסטים היוונים-קפריסאים לרצח הנשיא מקריוס, ואישר את ההפיכה שניסתה להרחיב את שלטון החונטה של אתונה (לקוח מועדף שלו) אל האי. כאשר, למרות אובדן חיים רב, ההפיכה הזו נכשלה במטרתה, שהייתה גם מטרתו של קיסינג'ר, של חלוקה כפויה, קיסינג'ר החליף צדדים בלי הבחנה כדי לתמוך בהתערבות עקובה מדם עוד יותר מצד טורקיה. תומאס בוייט ... פנה אל קיסינג'ר מראש לפני ההפיכה נגד מקריוס והזהיר אותו שהיא עלולה להוביל למלחמת אזרחים. "תחסוך ממני את שיעור האזרחות," השיב קיסינג'ר, שכפי שקל לראות היה לו פתגם לכל מקרה של occa”

“ראיתי בדיוק תמונה אחת של מרקס ואחת של לנין בכל שהותי, אבל כבר זמן רב שלאידאולוגיה לא היה שום קשר לכך. לא בלי ערמומיות, פאט מן וליטל בוי המירו בהדרגה את מערכת האמונה של המדינה כולה לצורה מנוונת של קונפוציאניזם, שבה פולחן האבות המסורתי וכבוד לסדר מתמזגים עם לאומנות קיצונית ושנאת זרים. סמוך לעיר הדרומית ביותר, קסונג, שנכבשה בידי הצפון ב-1951, הובילו אותי לראות את קבריהם השמורים להפליא של המלך והמלכה קונגמין. חשיבותם בקוסמולוגיה של פ.מ.-ל.ב. היא שהם שלטו בקוריאה המאוחדת דאז במאה ה-14, ושהיו קונפוציאנים ושושלתיים, והותירו אחריהם אנדרטאות מפוארות רבות לעצמם. הקברים בנויים על מדרון אחד, והאגדה מספרת שהמלך שלח אחד מאנשיו לבחור את המקום. מתוך חשדנות כלפי פקודו, הוא טיפס אחר כך על הגבעה שממול. הוא נתן הוראות שאם המקום הנבחר לא ימצא חן בעיניו, הוא ינופף במטפחתו הלבנה. על האות הזה היה על החצרן להיהרג. בפועל, המלך אכן מצא שהמקום אידיאלי. אבל היה זה יום חם, והוא, בשכחתו, ניגב את מצחו במטפחת הלבנה. כשירד במורד הגבעה, הוא נתקל בגופתו הטרייה של החצרן וקרא: "אוי ואבוי." ומאז, כך סיפרו לי מלווי, הפסגה שממול נקראת "גבעת אוי ואבוי". חשבתי שזו המחשה מושלמת לגחמנות ולאכזריות של הנהגה מוחלטת, והתחלתי לנסח בדיחה קטנה על קים ג'ונג איל כ"אה, מנהיג יקר", אבל היא מתה על שפתי.”