“ראיתי בדיוק תמונה אחת של מרקס ואחת של לנין בכל שהותי, אבל כבר זמן רב שלאידאולוגיה לא היה שום קשר לכך. לא בלי ערמומיות, פאט מן וליטל בוי המירו בהדרגה את מערכת האמונה של המדינה כולה לצורה מנוונת של קונפוציאניזם, שבה פולחן האבות המסורתי וכבוד לסדר מתמזגים עם לאומנות קיצונית ושנאת זרים. סמוך לעיר הדרומית ביותר, קסונג, שנכבשה בידי הצפון ב-1951, הובילו אותי לראות את קבריהם השמורים להפליא של המלך והמלכה קונגמין. חשיבותם בקוסמולוגיה של פ.מ.-ל.ב. היא שהם שלטו בקוריאה המאוחדת דאז במאה ה-14, ושהיו קונפוציאנים ושושלתיים, והותירו אחריהם אנדרטאות מפוארות רבות לעצמם. הקברים בנויים על מדרון אחד, והאגדה מספרת שהמלך שלח אחד מאנשיו לבחור את המקום. מתוך חשדנות כלפי פקודו, הוא טיפס אחר כך על הגבעה שממול. הוא נתן הוראות שאם המקום הנבחר לא ימצא חן בעיניו, הוא ינופף במטפחתו הלבנה. על האות הזה היה על החצרן להיהרג. בפועל, המלך אכן מצא שהמקום אידיאלי. אבל היה זה יום חם, והוא, בשכחתו, ניגב את מצחו במטפחת הלבנה. כשירד במורד הגבעה, הוא נתקל בגופתו הטרייה של החצרן וקרא: "אוי ואבוי." ומאז, כך סיפרו לי מלווי, הפסגה שממול נקראת "גבעת אוי ואבוי". חשבתי שזו המחשה מושלמת לגחמנות ולאכזריות של הנהגה מוחלטת, והתחלתי לנסח בדיחה קטנה על קים ג'ונג איל כ"אה, מנהיג יקר", אבל היא מתה על שפתי.”
כריסטופר היצ'נס