“זה מביא אותנו לרגע המכריע במלודרמת ה“משפט המבוים” כביכול. תוך שימוש בעדותו המבלבלת והמבוּבלת של ג’וד ווניסקי (שאותו הוא גם מתאר כמשוגע פוליטי, אם לא משוגע ממש, ושאותו הוא זה שהציג לי מלכתחילה) בלומנטל טוען שתיאמתי מראש את עדותי עם הרפובליקנים בבית הנבחרים, ובייחוד עם ג’יימס רוגן ולינדזי גרהאם. בגישור רופף בין השערה גרידא לקנוניה גלויה, מצוטט רוגן כאומר: “ייתכן מאוד שהיצ’נס התקשר ללינדזי..” בפועל לא עשיתי שום דבר כזה. מדוע יש להאמין להכחשה שלי? כאילו אכפת לי. כנראה הייתי צריך לשתף איתם פעולה, אילו הייתה כוונתי להנחית מכה על קלינטון (ואכן זו הייתה כוונתי), קל וחומר להטיל נשיקת יהודה על בלומנטל (וזו לא הייתה כוונתי). אבל כל שבריר אחר בראיותיו ובתיאורו של בלומנטל מראה — ואף מתגאה בכך — שחבר הקונגרס גרהאם למעשה חבט באוויר עד ליום האחרון של המשפט. זה לא יכול היה להיות נכון בשום אופן, במיוחד בחקירה הנגדית שלו את בלומנטל, אילו ידע כל הזמן שיש לו אס בשרוול. רק נטייה לפרנויה או לתיאוריות המסבירות הכול יכולה להציע את ההפך. אני אפילו יכול לטעון לזכותי, אני מקווה, שאילו באמת רציתי לחפור פצע עמוק או נקמני, הייתי יכול או צריך לעשות זאת טוב יותר.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←